בין שלל האירועים הזניחים במערכת הבחירות היה אחד ראוי לציון: הכרזת יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה על נכונותו להצטרף לקואליציית מרכז־שמאל. למרבה הצער, התגובות להכרזה המהפכנית הזאת נורו בצרורות אוטומטיים: הליכוד מיהר כמובן לנצל את ההכרזה כדי להפחיד שוב את הבוחרים מפני ממשלת גנץ־עודה, אף שברור שאין כרגע שום סיכוי פוליטי לממשלת מרכז־שמאל־ערבים. אבל גם אנשי כחול לבן נפלו במלכודת שטמן נתניהו, ומיהרו להכריז שלא ישבו עם מפלגות שאינן ציוניות, או שאינן מכירות בזהות היהודית של מדינת ישראל.
השתלבותם המלאה של האזרחים הערבים בהוויה הישראלית ותחושת הבית שלהם במדינה הן אינטרס של הרוב היהודי, לא פחות משהן אינטרס של המיעוט הערבי. קיצוני המגזר הערבי מבינים זאת היטב, ולכן עושים הכול כדי שזה לא יקרה – למשל, בהטפה והסתה נגד השתלבות בשירות אזרחי. כל מי שעיניו בראשו מבין שלפחות בעתיד הנראה לעין מדובר בהשתלבות דה־פקטו, ולא דה־יורה – במובן הזה שאי אפשר לצפות מהערבים שייעשו בעלי אידיאולוגיה ציונית, ואסור בשום אופן להתנות את השתלבותם בכך.
די שלא יילחמו נגד זהותה היהודית של המדינה. גם הכרזתו של עודה אינה מעידה על הפיכתו לחובב ציון, אלא על הבנתו שחלק מירידת השתתפות הערבים בבחירות, ועלייה מסוימת בהצבעה למרצ במקום לרשימה המשותפת, מעידים שלרבים במגזר נמאס להיות פסולי חיתון, או כאלה שפוסלים את עצמם מחיתון.
זהו חלק מתהליך הישראליזציה המבורך של הציבור הערבי: דווקא כמי שמרגישים יותר ישראלים, הם ייאבקו הרבה יותר מבעבר למימוש זכויותיהם, כמו שכל מגזר ישראלי אחר נאבק על זכויותיו. החברה הישראלית כולה הייתה צריכה לקפוץ משמחה נוכח הכרזתו של עודה, גם אם הדרך למימושה עוד רחוקה. במקום זאת הופכים הפוליטיקאים היהודים, משתי המפלגות הגדולות גם יחד, לתואמי הקיצונים הערבים, ומבקשים לטרפד את השינוי המבורך בעודו באיבו.
התגובה הנכונה להכרזת עודה הייתה צריכה להיות פשוטה: ברכה לבבית על השינוי – והכרזה שהמפלגות הערביות יוזמנו מעתה ואילך לכל מו"מ קואליציוני (כפי שהיה צריך לקרות מאז קום המדינה), והצטרפותן בפועל לקואליציה תהיה בדיוק כמו כל מפלגה אחרת: עמדותיכם יקרבוכם ועמדותיכם ירחיקוכם. כשם שחברותה של כל מפלגה פוליטית בכל קואליציה היא תוצאת עמדותיה, כך צריך להיות גם היחס למשותפת. אם העמדות שיציגו נציגי המשותפת יהיו כאלה שמפלגות ציוניות יכולות לחיות איתן, הם יהיו חברים ברוכים בקואליציה, ואם לא – יישארו באופוזיציה.
אין גם צורך לבקש מהמשותפת, או מכל מפלגה ערבית עתידית, הכרזה מראש על תמיכתה האידיאולוגית בציונות, כשם שהכרזה כזו אינה נדרשת מחברי כנסת חרדים. די שהקואליציה תרשום בראש קווי היסוד שלה את המשפט המבוסס על הכרזת העצמאות: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושל כל אזרחיה, ומתקיים בה שוויון זכויות גמור לכל האזרחים.
הביטוי "ושל כל אזרחיה" חשוב כדי להבהיר לאזרחים הלא־יהודים שהמדינה לא רק מאפשרת להם שוויון זכויות משפטי, אלא תופסת את עצמה גם כביתם הלאומי במובן הרגשי, לצד היותה מדינת הלאום של כלל בני העם היהודי. אגב, גם ללא התוספת הזאת נרשמה בשנים האחרונות תמיכה קבועה של כ־70 אחוזים מערביי ישראל בצירוף של "מדינה יהודית השומרת על שוויון זכויות לכל אזרחיה".
בין הרוב היהודי למיעוט הערבי התקיים לאורך כל שנות המדינה תיאום ציפיות פוליטי: מכיוון שהמפלגות הערביות לא ראו את עצמן שותפות לממשלה ציונית הנלחמת באחים הערבים, המפלגות הציוניות מעולם לא הציעו שותפות כזו. אבל אם האפשרות לצירוף מפלגות ערביות כלשהן תהיה ריאלית מהצד היהודי, צפוי שהיא תלך ותיעשה ריאלית גם מהצד הערבי. אם חברי המשותפת שמרנים וקיצונים מדי למשימה הזאת, יימצאו אנשי ציבור ערבים אחרים שיקימו מפלגה חדשה. הדברים של עודה הם בין השאר ביטוי לחשש מתרחיש כזה, שכבר החל להתרקם במגזר וכנראה נמנע רק בגלל אחוז החסימה הגבוה.
