הפיגוע המחריד במעיין דני, שגבה את חייה של רִנה שנרב והביא לפציעתם הקשה של אביה ואחיה, הצליח להוציא גינויים חריפים מכל רחבי הקשת הפוליטית. למרבה הצער, הרבה יותר מדי תגובות מהאגף המתקרא "מחנה שלום" לוו בהסתייגויות רוויות "אבל" ו"למרות ש…". טרור קטלני ראוי לגינוי נקי ומזוכך, נטול הסתייגויות.
למעשה, המלחמה בטרור המכוון נגד יהודים באשר הם יהודים אמורה לעמוד בראש סדר היום של השמאל הישראלי, ולו כדי לשמוט את הקרקע תחת הטיעון הביטחוניסטי מימין. מי שרוצה לצמצם את גבולותיה של ישראל לכדי מדינה קטנה ומוקפת עוד יותר אויבים, נדרש לשכנע אותנו קודם כול שיש לו פתרון שימנע מהפיגועים לחלחל פנימה. הוא לא אמור להפוך לספק ההצדקות של הטרור, אלא להיות נושא הדגל של שלום וביטחון – כזה שלא מדבר על קורבנות השלום, אלא על יתרונות השלום.
למרבה התמיהה, ההפך הגמור שולט בשיח כאן. אחרי כל פנצ'ור גלגלים או ריסוס כתובת נגד ערבים באישון לילה, אנחנו מתעוררים למבול טענות על "ההסתה מימין". אירועי דקירה, בקבוקי תבערה ואפילו מטעני צד, לעומת זאת, זוכים לסנגוריית "הכיבוש", ולשורה של הצדקות מצמצמות אחריות. הדרשות במסגדים, ספרי החינוך ברשות הפלסטינית ועוד מגוון צעדים כלכליים וחברתיים תומכי טרור – כל אלה לא מצליחים לעורר בשמאל זעם ודרישה תקיפה לשנות את ההתנהלות בצד הערבי. גם בשעה שהמתים מוטלים לפנינו, ההשתתפות בכאב מלווה תדיר בתירוץ מניעי המפגעים, שאין בה אלא מתן לגיטימציה עקיפה למעשים שפלים ובזויים. יד אחת מלטפת את קורבנות הטרור, ויד אחרת שולחת לעברם אצבע מאשימה.
בתוך השיח המקומם הזה של השמאל, בלטה השבוע גם חרדת הקודש שלו. "רִנה מבחינתי היא הרוגת מלכות של עם ישראל", אמר האב השכול איתן שנרב לראש הממשלה. "בעזרת השם נצא רק יותר חזקים מזה, נבנה יותר, נלמד יותר תורה. זה מה שאנחנו רוצים. בעזרת השם נתחזק כולנו". גם המילים "קידוש השם" הוזכרו שם. את הדברים הללו התקשו אנשי תקשורת מסוימים וצייצני טוויטר מקצועיים לעכל. היו שהרחיקו לכת ובחוצפתם העזו לקטרג על אצילותה של משפחת שנרב, ועל אצילותן של משפחות שכולות אחרות ביש"ע, ולהשוות אותה לשיח השאהידים הערבי.
"המשפחות האצילות שבולעות את כאבן ומבקשות לחזק את העם – שגם מחזיר להן חיבוק אוהב ותומך – נתפסות אצל קיצוני הרשת החברתית והתקשורתית כחובבות דם ושכול"
את הדברים שנאמרו בהקשר הזה אין הדעת סובלת, וגם לא העמוד הזה בעיתון הפתוח בפניכם. צריך להיות עיוור לחלוטין ורשע לא קטן כדי לשים את הנפגעים בגוף ובנפש מהקטל הערבי במחנה אחד עם מחלקי הסוכריות והמחנכים לפיגועי דמים. אין שום קו שמחבר בין חלומו של המתנחל הצעיר להתהלך בבטחה ברחבי הארץ המובטחת ובין חלומו של מי שמייחל להיות שאהיד. בשעה שאחרים מקדשים את המוות, היהדות מקדשת את החיים. היא מחבקת את הרוגיה, אלה שנפלו במאבק על הארץ הזו, ומסכמת כל פרדה מהם במילים "ובילע המוות לנצח ומחה השם דמעה מעל כל פנים". היא לא מעלה בדעתה לקוות לגידול במספר החללים, היא בוודאי לא שולחת את בניה בשליחות אובדנית לפגיעה באחרים. האסלאם הפונדמנטליסטי, לעומת זאת, שופך דם נקי, דם בניהם ובנותיהם, ותחנף הארץ בדמים.
המושג "הרוגי מלכות", שהקפיץ כל כך את השמאל השבוע, מופיע למעשה בחוק "תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם". תיקון מספר 4 משנת תשס"ג (2002) קובע כי הרוג מלכות הוא, בין השאר, מי "שהוצא להורג או הומת בארץ אויב (…) בידי ארגון עוין, בגלל זיקתו לישראל או בגלל יהדותו או בגלל יחסי האיבה של אותה ארץ כלפי ישראל". החוק משווה את מעמדן של משפחות הרוגי מלכות עם זה של משפחות החיילים שנספו במערכה. זה החוק, לא מושג שנולד בהתנחלויות, וגם לא בקהילה עירונית תורנית. אבל מה שהיה פשוט וברור למחוקק בשיאה של האינתיפאדה השנייה, רגע לפני מבצע "חומת מגן", ברור הרבה פחות לכמה מדובריו הרהוטים ביותר של מחנה השמאל.
המשפחות האצילות שבולעות את כאבן ומבקשות לחזק את העם – שגם מחזיר להן חיבוק אוהב ותומך – נתפסות אצל קיצוני הרשת החברתית והתקשורתית כחובבות דם ושכול. אולי משום שהמצייצים לא זכו להכיר אותן מקרוב או מרחוק. אולי משום שהשיח השיתופי, שרואה במדינה ובאזרחיה מרקם אחד, של עם הנלחם על חירותו וקיומו עד עצם היום הזה, זר להם כל כך. אולי משום שרוחב האופקים שלהם נחסם מרצון בגבולות 67' המדומיינים. הם אינם מצליחים לזהות את אנשיה היפים של הארץ הזו, שחווים אותה באהבה ובכאב ומבקשים להמשיך את המפעל הציוני שעד לא מזמן עמד בקונצנזוס; שמבקשים להמשיך ולהפיח חיים בשממת הארץ שהייתה כאן עד לא מכבר.
רצח סדרתי
אצילות נפש מרשימה לא פחות הפגינו בשבועות האחרונים משפחות שלושת הנערים החטופים, כשבחרו לשתוק את כאבן נוכח הסדרה "הנערים", שהציגה אותן באור חסר הגינות. הדבר האחרון שרוצים ההורים השכולים הוא להוסיף עניין ולגרום לעוד צופים לכוון את שַלטיהם לתוצר הפוגעני שעלה למסכים. במקום זה הם בחרו לכוון אל הטוב.
פוסט פייסבוק קצר שפרסמה השבוע בת־גלים שער, אמו של גיל־עד הי"ד, הפנה לסרט שעסק בחטיפתם ורציחתם של בנה ושני הנערים האחרים: "'חטיפה בזמן אמת'. יואב לימור בסרט דוקו מקצועי, רגיש ואמין מתאר את אירועי קיץ 2014. שתפו והפיצו (עם תרגום לאנגלית)".
וזהו. אף מילה נוספת. היא לא כתבה את זעמה על הסדרה שפצעה את ליבה ולב משפחתה. היא לא יצאה במילים קשות, ואפילו לא הביעה את תחושותיה ותסכוליה במילה בודדת אחת. במקום זה היא נתנה המלצת צפייה אחרת, אלטרנטיבית, כאומרת שיש דרך לספר את הסיפור העצוב על ההתרחשויות האיומות של הקיץ ההוא, ולקבל תוצר מרתק, חשוב ואמיתי.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
