"הבחורות הפרטיזניות… הסתובבו בחשיבות רבה… באורח פלא היו בידיהן 'שמייסרים' גרמניים… לא הבנתי מה לנשים כאן בתנאי חזית" – כך כתב נכה המלחמה ההיא, צבי סווט בספר "עוד ניצחון כזה…", המתאר את זיכרונותיו כלוחם קומנדו באלבניה ואיטליה במלחמת העולם השנייה. "נוכחותן אמנם חייבה התנהגות גיבורים, אך גם הפריעה למהלך חיים חיילי תקין והייתה מכשול ומקור קנאה לבחורים… הוסיפו מתח הרסני לאווירה… ריחמתי עליהן. מלחמה אינה משחק… ודאי שאין מקום האישה בעמדות הקדמיות, מול אויב".
אולי היה מקום להניח כי תפיסתו של סווט אינה רלוונטית במאה הנוכחית, אילולא כתב אל"מ רז שגיא בספרו "נלחמות בצה"ל" דברים דומים: "השאלה אם נשים בתפקידים קרביים עשויות למעשה לשפר את היעילות הקרבית היא הנושא העיקרי שהמצדדים בשילוב נשים ביחידות לוחמות שומרים בו על שתיקה רועמת… אולי מפני שהתשובה הקצרה לכך היא הסחת דעת, מחלוקת וחשדנות. התשובה הארוכה יותר לכך קשורה ללכידות, לקשר ולפגיעותם של גברים דווקא".
האתגר הביולוגי שבשירות הקרבי המשותף אינו חדש. לכן מומלץ לברר מה פשר המאבק למען שירות קרבי לנשים, ולזכור שכעיקרון, אם השמאל תומך במשהו – טובה לא תצמח מזה. כאשר על צוות השוויון המגדרי נמנית ענת סרגוסטי, אפשר לשער לאן זה מוביל. סרגוסטי הייתה שותפתו של אורי אבנרי למסעו אל יאסר ערפאת בביירות במלחמת לבנון הראשונה. חברה אחרת בצוות, אורית קמיר, כתבה כי הוויה גברית בצבא "מובילה להרס ולמוות", אך גישה פמיניסטית תוביל "דווקא לניסיון לשנות את הצבא". במילים פשוטות, מטרת השירות המשותף היא לסרס את הצבא.
בעניין שירות הנשים יש לעיין בתפיסת הביטחון שכתב בן גוריון ב־1953, התקפה עד היום: "היש הכרח בגיוס הבנות; השאלה… נפתרת בנקל על ידי בדיקת כוח האדם… שלנו ובין זה של הערבים… בלי שהבנות תעשינה חלק גדול של השירותים – נהיה מוכרחים להעביר חלק גדול של גברים בעלי כושר קרבי ליחידות שירות". מדבריו עולה כי יש לבחון אם שירות קרבי של נשים מסייע בצמצום פערי כוח האדם בין ישראל למדינות ערב. שכרנו יצא בהפסדנו אם השלכות השירות הקרבי הן הדוגמאות שמובאות בספרו של שגיא, על הטייסות בצבא האדום במלחמת העולם השנייה והלוחמת מגדוד האב"כ בצה"ל שאיבדו את יכולתן ללדת. חבל שקצינים בכירים לשעבר המתמודדים בבחירות הללו לא גילו אחריות ולא הזהירו את הנשים הצעירות והאידיאליסטיות מפני הנזקים הגופניים העלולים להיגרם להן משירות קרבי.
ואם המתנגדים לשירות קרבי לנשים נתפסים ככאלה הסוברים שנשים נחותות מן הגברים, דבריו של זאב ז'בוטינסקי מפריכים זאת: "מחשיב אני את האישה על הגבר בכל שטח ייסודי של חיי הציבור וחיי בית; חוץ מיגיע כפים גס ופראי, שבו מכריע כוח השרירים, אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מעדיף בו את האישה על הגבר. אצלי זהו חוש אורגני, למעלה מכל ויכוח… בתוך תוכי יש מושג של נפש ארוגה מחוטי פלדה וחוטי משי, ולמושג הזה קוראים אישה. אמונותיי מועטות הן. וזו אחת מהן: שאמך, אחותך, אשתך הן בנות מלכים, אל תיגע ובל תגיע".
ולנשים הצעירות שיבחרו בשירות קרבי, אפשר לפנות בשאלה משיר של הסופר הרוסי איוון טורגנייב, "האם יודעת את כי ייתכן שתתפכחי מאשליותייך, שתגלי כי טעית שהרסת את חייך הצעירים לשווא?", ולבשר להן ששולחיהן לא יתעניינו במכאוביהן ולא ירחמו עליהן, כמו ששר אריק איינשטיין: "אין מה לעשות, אין פה רחמים".
