אחת הסיסמאות הבולטות המלוות את מערכות הבחירות של 2019 היא "לשמור על שלטון הימין". בעיני מפלגות הימין, וכנראה גם בעיני רוב בוחריהן, כמעט כל האמצעים כשרים כדי להשיג את המטרה: לקבל את אנשי עוצמה יהודית, ממשיכיו של הרב מאיר כהנא, כחברים לגיטימיים בקואליציה, ואפילו להציע שאיתמר בן־גביר יכהן כסגן יו"ר הכנסת; כמה מראשי הציונות הדתית, פוליטיקאים ורבנים גם יחד, מאבדים כל כבוד עצמי ומאפשרים לבנימין נתניהו לבחוש במפלגתם ככל העולה על רוחו, שהרי "המטרה משותפת", כביכול; להציע למפלגות שכנראה לא עוברות את אחוז החסימה הטבות מפליגות, שבכל הקשר אחר היו נרשמות כעבירת שוחד; להציג רמטכ"ל לשעבר, שמונה בידי מנהיג הימין נתניהו, כ"שמאלני חלש"; ועוד כהנה וכהנה. והעיקר: להבליג מול חשדות אישיים כבדים כלפי נתניהו, ומול ניסיונותיו לפגוע במערכות המשפט, התקשורת וביקורת המדינה כדי לחלץ את עצמו.
הסיסמה "לשמור על שלטון הימין" הפכה אפוא למין מנטרה מקודשת, מעין אקסיומה שאיש כבר אינו טורח לבדוק את אמינותה: מדוע בעצם כל כך חשוב "לשמור על שלטון הימין"? מה האסון שייגרם לישראל אם הימין לא יישאר בשלטון? והעיקר: האם ה"אסון" הזה מצדיק את תשלום המחירים הכבדים שהוזכרו קודם?
ברור לגמרי שהסיבה העיקרית שמטרידה את בוחרי הימין מפני אובדן השלטון היא החשש מפני תסריט נוסף של פינוי יישובים (להבדיל מנבחרי הימין, שלגביהם גם אובדן הג'ובים הוא נימוק מספיק להפרת כל נורמה אתית). בהקשר הזה ראוי להזכיר ששתי המערכות הקודמות והיחידות של פינוי יישובים בישראל נעשו על ידי ממשלות ליכוד. גם תהליך ההתנתקות הובל בידי ממשלה של הליכוד בראשות אריאל שרון, ורק אחרי ההתנתקות הוקמה מפלגת קדימה. זה כמובן לא מקרי: ראשי מפלגת העבודה לדורותיה לא יכלו להעלות בדעתם אפשרות כזו, מפחד הליכוד ודעת הקהל; יצחק רבין סירב כידוע אפילו להצעה לפנות את היישוב היהודי בחברון לאחר טבח ברוך גולדשטיין.
מעבר לתקדימים מן העבר, חשוב עוד יותר לבחון את ההווה: הצירוף של כישלון תהליך אוסלו, האינתיפאדה השנייה וכישלון ההתנתקות הזיז את דעת הקהל הישראלית הרחק ימינה. גם הפוליטיקאים, מי יותר ומי פחות, זזו בכיוון הזה. במערכת הבחירות הנוכחית אין אף פוליטיקאי ציוני שמזכיר אפילו ברמז רעיון של פינוי יישובים.
אפילו מעצם הזיהוי כ"שמאל" רובם נבהלים כנשוכי נחש. הקיצוני השמאלי שבין ראשי המפלגות הציוניות, אהוד ברק, לא מתיימר לפנות יישובים באופן אקטיבי, אלא לפתוח בהצעה וולונטרית של פינוי־פיצוי לתושבי היישובים שמחוץ לגושים הגדולים. ובכל מקרה, ברק לא יהיה כנראה דמות דומיננטית בממשלה הבאה. יתר על כן: אפילו כמה מאנשי כחול לבן – כמו משה יעלון, יועז הנדל וצבי האוזר – מזוהים בבירור עם עמדות הימין המדיני.
האפשרויות הריאליות שבאות בחשבון בסיומה של מערכת הבחירות הזו הן שתיים בלבד: ממשלת ימין בראשות הליכוד, שנתניהו בראשה, או ממשלת אחדות בראשות הליכוד וכחול־לבן, כאשר מעמדו האישי של נתניהו בתוכה עדיין אינו ברור. התרחיש שסרטוני הליכוד מבהילים בו את הבוחרים אינו ריאלי בשום אופן. לממשלה בהובלת גנץ, ניצן הורוביץ ואיימן עודה אין היתכנות פוליטית.
אפילו אם היה רוצה בני גנץ להוביל ממשלה כזו, וככל הנראה הוא ממש לא שם, המפלגות החרדיות, שרוב בוחריהן ימניים קיצוניים, בוודאי כשמדובר בש"ס, לא יצטרפו לממשלה כזו; חלק גדול מאנשי כחול לבן לא ילכו לממשלה כזו, וגם רוב הח"כים של הרשימה המשותפת לא יצטרפו לממשלה בראשות רמטכ"ל צוק איתן. תמיכה חיצונית שלהם יכולה להועיל רק לרגע הקמת הממשלה, ולא דקה אחת אחרי. בקיצור: אלה הפחדות בעלמא. הרי אפילו נתניהו לא באמת חושש מאובדן שלטון הימין. אחרת, לא היה מציע לאבי גבאי להצטרף לממשלתו במחיר מופקע, לאחר הבחירות הקודמות.
אמור מעתה: מי שחושש מפינוי יישובים ממש לא צריך לחשוש מאובדן שלטון הימין. תסריט כזה לא הולך לקרות בקדנציה הבאה. אבל מי שחושש מהמשך דיכוי מערכות הדמוקרטיה וההסתה נגד כל מי שמעז לערער על שלטון נתניהו – לאו דווקא הימין – בשם האינטרס האישי של בנימין נתניהו, צריך לחשוש מאוד מהמשך שלטון הימין. אדם כזה חייב להצביע באופן שיבטיח את מימוש התרחיש של ממשלת אחדות – כמובן, ללא נתניהו בראשה ורצוי מאוד שגם ללא כל תפקיד בתוכה.
