היסודות לסרט הדוקומנטרי (התיעודי) החלו לצוץ כבר לפני כ־140 שנה. הצלם אדוארד מויברידג' סייע לבעל חוות סוסי מרוץ לבחון את ביצועי הדהירה של סוסיו, דרך תיעוד תנועה של סוס בעזרת 12 מצלמות סטילס. פלא חדש נגלה לעיני הצופים: ברגעים מסוימים במהלך הדהירה כל פרסותיו של הסוס עוזבות את הקרקע, והוא אינו נוגע באדמה! בד בבד התגלתה תגלית לא פחות חשובה: הצילום הוא מקור להבנה מעמיקה של בעלי חיים, של האדם ושל העולם כולו.
ב־1895 התחיל לואיס לומייר לצלם סרטים תיעודיים קצרים מחיי היומיום, דוגמת הרכבת שמגיעה לתחנה, ומאז נעשו אינספור סרטים ותוכניות דוקומנטריות, ז'אנר שמתיימר להיות נאמן למציאות בהשתתפות אנשים אמיתיים (ולא שחקנים).
נניח שמויברידג' או לומייר יכלו לעלות על סוס או רכבת ולבקר בעיסאוויה של 2019 באתר הצילומים של סדרת הדוקו־ריאליטי "מחוז ירושלים". האם היו רואים ברם לנדס, מפיק הסדרה, ממשיך דרכם? נדמיין מה היו רואות עיניהם: ישיבה של השוטרים וצוות ההפקה על פרטי התהליך המתוכנן, מה יצולם ומהיכן, עדכון לגבי החשודים שיש להקפיד לצלם וכו'. התכנון חייב להיות מדויק. הישיבה מסתיימת. צוות הצילום מצטרף לשוטרים בניידת ויוצא למבצע. המצלמות מפוזרות בשטח, מוציאים את המשפחה מהמיטות, עורכים חיפוש בבית. משהו משתבש. עוצרים את הצילומים, מבקשים מהמשפחה לשבת על הרצפה עד שהכול יסתדר. מתארגנים וממשיכים לצלם… זהו! קאט! מסיימים. הצילומים נלקחים לחדר העריכה, מקצצים, בוחרים, מחברים. לבחירות הבמאי יש השפעה קריטית. הוא חייב להיות עם אצבע על הדופק, כדי שהתוצאה תהיה מטלטלת.
גם לומייר קיבל החלטות בימוי כשצילם את הגעת הרכבת לתחנה: גודל התמונה, מיקום המצלמה וזווית הצילום, תנועת האנשים שיורדים, והמרחק שנסעה הרכבת. שיקולי רייטינג לא היו, אבל תגובת הקהל, שהופתע ובאינסטינקט ברח מהאולם מחשש שהרכבת תדרוס אותו, מצביעה על כך שגם בסרט הדוקומנטרי הפשוט, בלי עריכה, הבמאי מתכנן ובוחר. כמו הבמאי של "מחוז ירושלים", הוא יוצר נקודת מבט סובייקטיבית שמשפיעה על הצופה. אבל לומייר לא הוסיף פרטים שלא קרו.
סרט עלילתי מספר סיפור. כך גם הסרט הדוקומנטרי. לעיתים יוצר הסרט מסיים את הצילומים ושואל: האם יש כאן סיפור טוב? האם שזירת החוטים מרגשת? ייתכן שהבמאי יבין שחסר דבר מה שיהפוך את היצירה לשלמה, או שמרואיין מסוים לא "סיפק את הסחורה". ייתכן שינסה להבליט דבר שולי או לצלם סצנה נוספת, ואולי לבקש ממי שהצטלם להוסיף כמה מילים מרגשות. אולי יוסיף קריינות או יעשה מניפולציה אחרת.
והאמת? עד כמה יש מחויבות למילה השברירית הזו? כשהמושג "פייק ניוז" בכותרות ו"האמת שלי" שונה מ"האמת שלך", קשה מאוד לקבוע כללים, והצופים נשארים עם השאלות: האם האירוע שראינו התרחש? אולי נעשתה מניפולציה בצילום או בעריכה? ושמא ההתרחשות שצולמה היא שחזור של ההתרחשות המקורית? האם זה תקין? ואולי כמו ב"מחוז ירושלים" הבמאי יצר מציאות? האפשרויות רבות, הכללים אינם חד־משמעיים, והצופה התמים לא אמור להכיר אותם. אנשי תקשורת טענו ש"לפי הפרקטיקה הנהוגה, שימוש באילוסטרציה אינו אומר שהסיפור שמוצג לצופה בבית אינו אמיתי, אלא שהתיאור הוויזואלי שלו נלקח ממקור אחר. למעשה, בחלק ניכר של תוכניות הדוקו־ריאליטי נעשה בה שימוש מרחיק לכת יותר מב'מחוז ירושלים'".
יכול להיות שלעיתים יהיה צורך לשחזר סיטואציה בסרט דוקומנטרי. לפעמים חייבים לביים אירוע שכבר הסתיים. אם כל הנוכחים ראו את הנשק שהתגלה בזירה, אך הצלם עוד לא הספיק להפעיל את המצלמה ושוטר כבר הרים את הנשק כדי לבדוק אותו, מחזירים את המצב לקדמותו ומצלמים אילוסטרציה ברמת דיוק גבוהה, והאמינות אינה נפגמת. לעומת זאת, לשנות או להוסיף פרטים והתרחשויות מהדמיון בתוך סיטואציה דוקומנטרית – זו הטעיה מבישה. גם הטקסט שמופיע על המרקע – "על מנת לשמור על ביטחון המשתתפים בסדרה ולמנוע חשיפת שיטות עבודה של משטרת ישראל, חלק מהסצנות שונו ושוחזרו" – אין בו כדי להתיר סילוף עובדות כזה.
לפני מאה שנה ביים רוברט פליהארטי את "נאנוק מהצפון" שבו תועדו במהלך שנה ויותר חיי האסקימואים. פליהארטי אמר שהמיזם נבע "מההערצה שחשתי כלפי האנשים האלה. רבים הם סרטי המסע שבמאיהם מסתכלים על נושאם מלמעלה למטה, ואף פעם לא להפך… הכול עניין של יחסי אנוש". אולי הגיע זמן לחשוב איך חוזרים לעשייה דוקומנטרית אנושית ואמינה.
