אסתי סלומון, אישה חרדית מבית־שמש, הייתה פעילה במטה הבחירות של עליזה בלוך בבחירות המקומיות האחרונות. לאחר הבחירות, כשהצטרפה לסיור באחת השכונות החרדיות עם ראש העיר החדשה, שאלה אותה אחת מחברותיה מי האישה שהולכת איתה. פניה של בלוך לא היו מספיק מוכרות, מכיוון שהיא לא כיכבה על שלטי החוצות שקידמו את בחירתה. כאשר בלוך נשאלה על ידי ח"כ רחל עזריה מדוע היא נכנעת לתכתיב החרדי ולא נאבקת כמוה על הזכות שתמונתה תופיע בפרהסיה, היא ענתה:" יש לי תושבים שרגישים לגלוטן, את רוצה שאני אדחף להם לחם לפנים?"
הסיפור הזה מופיע במסמך מעניין שפרסם בימים האחרונים מכון שחרית, המבקש לקדם פוליטיקה של טוב משותף. המסמך, שכותרתו 'ניצחון של טוב משותף', מאגד אוסף תובנות ממסע הבחירות של בלוך לראשות עיריית בית־שמש. על פי הנתונים שמציגים מחברי המסמך, כ־4,500 תושבים חרדים הצביעו לבלוך, שהתמודדה כזכור מול ראש עיר חרדי מכהן, איש ש"ס משה אבוטבול. המסמך מונה שלוש נקודות מרכזיות שעמדו בבסיס הקמפיין והביאו לתוצאה הזאת: יכולת ליצור זיקה בין הקהילות השונות, התכווננות של בלוך להיות ראש עיר של כולם, ובניית כוח אזרחי מלמטה למעלה.
הנקודה הראשונה מעניינת במיוחד בימים אלו, חודש לפני הבחירות לכנסת, שהכוכב הראשי שלהן הוא המתח החילוני־דתי. בלוך, על פי המסמך, נדרשה להתמודד עם הסתירה לכאורה בין מחויבותה למעמד האישה ובין רצונה להתחבר באופן אמיתי לציבור החרדי, עם המגבלות הנהוגות בו על נוכחות נשית במרחב הציבורי. היא הסכימה להיפגש עם אחד הרבנים כשהיא יושבת מאחורי מחיצה.
כשנשאלה על כך בראיון ל'ידיעות אחרונות', השיבה שהיא מרגישה חזקה מאוד כאישה, ודווקא מתוך החוזק הזה היא בוחרת שלא להילחם בכל חזית. בסופו של דבר, אותו רב ותלמידיו רקדו עם חילונים במטה שלה לאחר הניצחון. מתוך אותה תפיסה, היא ויתרה כאמור על הופעת תמונתה בשלטי חוצות. "לא המטרה קידשה את האמצעים", נכתב במסמך, "כי אם האמצעי של הפגנת כבוד לעמדות של סקטור נגדי – הוא עצמו גם המטרה של כינון כבוד הדדי כבסיס לטוב משותף".
מחבר המסמך עבור מכון שחרית הוא יונתן ויינברג, מפתח תוכן במיזם 'לחיות יחד' ומנהל שותף בחברת הייעוץ DNAidea. שאלתי את ויינברג אם לדעתו ניתן ללמוד משהו מהקמפיין המוניציפלי של בלוך לקמפיינים של המפלגות לכנסת. במילים אחרות, האם אפשר לנצח בקמפיין של טוב משותף גם בבחירות כלליות. ויינברג משוכנע שהתשובה חיובית, אלא שמי שצריכים להוביל קמפיין כזה הם פוליטיקאים המזוהים עם אידיאולוגיה של שיתופי פעולה, ולא כאלו הבונים את עצמם על חידוד ההבדלים בין השבטים. לדבריו, לרוב הצעירים בישראל יש כיום זהות מורכבת, וכמעט לכל ישראלי יש משפחה מגוונת בזהותה, ולכן קיים פוטנציאל לקמפיין המבקש להדגיש את המכנה המשותף. הבעיה, אומר ויינברג, שאצל רבים מהפוליטיקאים, הסקטוריאליות והזהות הסוציולוגית הן שבסופו של דבר מכתיבות את הפוליטיקה.
ציונות בהמתנה
שמונה שנים וחצי עברו מאז ביקרתי את חברי גרעין ההתיישבות ליישוב חירן, במשכנם הזמני במחנה יתיר. אז היו שם 12 משפחות ושלושים ילדים. היום גרים שם במבנים יבילים 38 משפחות, ואת הילדים כבר קשה לספור. לפני פחות משנה הוכתר היישוב הזמני הזה כיישוב היהודי עם אחוז הילדים הגבוה בארץ. כשביקרתי שם, הילד הגדול ביישוב, שיראל לנדאו, היה בכיתה ב'. היום הוא עולה לכיתה י"א.
הסיפור של חירן מתחיל לפני למעלה מעשרים שנה. ממשלת נתניהו הראשונה החליטה בשנת 1996 על הקמת חבל ארץ חדש בצפון הנגב, בין ערד לצומת שוקת, בסמיכות לקו הירוק, שייתן מענה לצרכים הביטחוניים והדמוגרפיים באזור. התוכנית להקמת חירן אושרה במועצה הארצית לתכנון ובנייה כבר באפריל 2002, ובחודש יולי של אותה שנה אישרה אותה גם הממשלה.
בסיוע תנועת אור, גובש גרעין משפחות ראשוני ליישוב. שבוע לפני ראש השנה תשע"א, הן התיישבו באופן זמני במחנה יתיר. מאז, ואף שמדובר בתחומי הקו הירוק, לא הייתה מהמורה בירוקרטית שחירן לא נתקל בה. הירוקים ניסו לבלום את התהליך, וארגוני השמאל 'במקום' ו'עדאלה' תקעו מקלות בגלגלי התכנון בגלל אנשי שבט אבו־אלקיעאן שישבו על חלק מהשטח. אבל עם הזמן הוסרו העיכובים. התושבים הבדואים חתמו על הסכם מעבר ליישוב חורה, ובכל מקרה, הם אינם יושבים על השטח המתוכנן לשלבים הראשונים של היישוב, שאמור לכלול בעתיד 2,500 יחידות דיור ולאכלס עשרת אלפים תושבים.
לחירן כבר יש תב"ע מאושרת, ועבודות עפר ראשוניות בוצעו כבר לפני שלוש שנים, אבל זהו. עדיין אין כבישים ותשתיות של מים, ביוב וחשמל, משום שהמכרז לתשתיות טרם יצא. הסיבה המרכזית לעיכוב היא הגדרתו של חירן כשכונה של היישוב מיתר. כדי לחלץ גם את הפקק הזה, הוחלט להגדיר את חירן כיישוב חדש במועצה האזורית תמר.
שר הפנים אריה דרעי חתם כבר בט"ו בשבט השנה על העברת חירן למועצת תמר, חברי הגרעין במחנה יתיר חגגו את האירוע בקידוש, אבל מכרז התשתיות טרם פורסם. ראש מועצת תמר דב ליטבינוף, שהודח לאחרונה, מחה על מהלך של משרד הפנים לשינוי הכנסות הארנונה שלו, ועיכב בתגובה את סיפוח חירן למועצה. בינתיים, החתימה של שר הפנים אינה מספיקה ליציאת המכרז, כל עוד הגדרת חירן כיישוב חדש במועצת תמר אינה מופיעה ברשומות.
"האופטימיים בחירן מקווים לעלות ליישוב הקבע כבר בקיץ הקרוב", כתבתי בפברואר 2011. "הריאליים יותר מדברים על קיץ 2012, והפסימיים מדברים על שלוש שנים לפחות של המתנה". אחיעד טבק, שהצטרף עם משפחתו לגרעין במחנה יתיר לפני חמש שנים, מספר השבוע שהגורמים המיישבים כבר לא מוכנים לנקוב בתאריך יעד חדש ליישוב. האופטימיים מדברים על חמש שנים. בשלב זה, חברי גרעין חירן עדיין לא יודעים אם תוענק להם קדימות כלשהי בקבלת מגרש בישוב הקבע, ולמרות כל זאת, טבק וחבריו ממשיכים לחכות יחד במחנה יתיר. "עזבנו את פתח־תקווה כי החלטנו להיות שותפים למהלך גדול של הקמת יישוב", אומר טבק. "אנחנו עדיין מאמינים שהחיים שלנו יחד כקהילה במחנה הזמני מקדמים את יישוב הקבע. גם אם לא אזכה באופן אישי לגור ביישוב הזה ורק לבוא לשתות בו קפה, זה עדיין היה שווה".
ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "בינואר 2019 נחתמה ההחלטה על העברת היישוב חירן לתחומי המועצה האזורית תמר. אולם בשל תקופת הבחירות הכלליות ולאור הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, המשרד מנוע מלקדם החלטה זו והחלטות נוספות שהתקבלו בתקופה האחרונה".
ממשרד הבינוי והשיכון נמסר כי המכרזים יפורסמו בקרוב.
