"הציד" הוא סרט הוליוודי שהיה אמור לעלות בקרוב לאקרנים בארה"ב. העלילה: בני האליטה הליברלית הדמוקרטית והעשירה (והלבנה, אלא מה), יוצאים לצוד רפובליקנים שמרנים. מה ששמעתם. לצוד. כפשוטו. כלומר להרוג בדם קר. מין משחק כזה. את הסרט הגדירו אולפני יוניברסל כ"סאטירה חברתית", אבל לפחות לפי הטריילר שהספיק לצאת, זו אינה סאטירה אלא דוגמה מחרידה נוספת לאופן שבו השמאל האמריקני יורד מהפסים בשנים האחרונות. התיעוב היוקד לטראמפ, חוסר ההשלמה עם ההפסד המדהים של הילרי קלינטון בבחירות לנשיאות ב־2016, הבוז העמוק כלפי עשרות מיליוני אמריקנים שמרנים שנתפסים בעיני רבים מתושבי הערים הגדולות שבחופים כברברים חסרי תבונה – רק שילוב נפיץ של כל אלה יכול להוליד סרט פיגולים כמו "הציד".
טראמפ התגולל על הוליווד בעקבות "הציד", ובצדק. הוא טען כי תעשיית הקולנוע שבמערב ארה"ב הפכה ל"נוראה, גזענית ומסוכנת". בעקבות הביקורת הציבורית, וגם עקב סמיכותם של שני אירועי הירי ההמוני בטקסס ובאוהיו, הסרט נגנז לפי שעה, וטוב שכך. ועדיין, העובדה היא שאין שום קבוצת אוכלוסייה אמריקנית שבמאי הוליוודי כלשהו היה מעז לעשות עליה "סאטירה" כזו. תסריטאי שיציע לאחד האולפנים בהוליווד תסריט המתאר ציד אדם או אפילו הרבה פחות מזה, שמתמקד באוכלוסייה היספנית, ילידית־אינדיאנית או שחורה, ייזרק מכל המדרגות וייאלץ לגלות מקליפורניה לכל חייו.
כשכתבתי "או אפילו הרבה פחות מזה", ידעתי מה כתבתי. הנה, קבלו את שרה סילברמן. הקומיקאית היהודייה האמריקנית המצליחה ובעלת פה הג'ורה, שאין ליברלית ממנה. שמאלנית לפי הספר, הומנית ואוהבת אדם, בעיקר אם לאדם קוראים ברק אובמה. לגברת סילברמן הייתה לפני עשור סדרה קומית אישית, ובאחד הפרקים של העונה השנייה בסדרה היא צבעה את פניה לשחור. היא עשתה זאת בעקבות ויכוח בינה ובין מלצר שחור במסעדה, שטען כי שחורים סובלים יותר מהיהודים. סילברמן טענה בתוקף שיהודים סבלו וסובלים יותר, וכדי להוכיח מי מהם צודק, התחלפו השניים ליום אחד. המלצר השחור לבש פאות מסתלסלות, צעצוע של אף ארוך וחולצה שכתוב עליה "אני אוהב כסף", והיא כאמור צבעה את פניה בשחור.
מצחיק או לא? נשים את הסוגיה הזו כרגע בצד. קומדיה שטותית, קטע של כמה דקות, נקסט. אבל מתברר שאחרי יותר מעשר שנים, הפרק הקומי גרם לפיטוריה מסרט הוליוודי. התקינות הפוליטית בכל הנוגע לשחורים עובדת מצוין, לגבי רפובליקנים קצת פחות. סילברמן לא יכלה לשאת את העלבון, וברגע של כנות אמרה את מה שידוע מזמן לכל מי שעיניים בראשו: השמאל התרבותי האמריקני חולה. חולה מאוד. חולה בצדקנות פתטית. אבל הדבר עמוק יותר: תקינות פוליטית קיצונית וסלקטיבית חלה רק על צדדים מסוימים בחברה, בעוד בחלקים האחרים, שאוחזים בדעה פוליטית אחרת, אפשר להיכנס בכל הכוח.
למרבה הצער, האופנה ההוליוודית מגיעה גם לישראל. השבוע עלתה לשידור סדרת הטלוויזיה "הנערים" – הפקת ענק של "קשת" ו־HBO – עשרה פרקים שמתארים בעיבוד דרמטי את מה שהתחולל כאן בקיץ 2014. מיד תחשבו שהסדרה נקראת על שם שלושת הנערים היהודים החטופים שנרצחו באכזריות בגוש עציון. לא. הסדרה אמנם מתחילה ברצח הנערים, אבל אחרי פרק אחד עוברת למה שבאמת היה חשוב ליוצרים להראות לעשרות או מאות מיליוני הצופים של HBO ברחבי העולם – הנסיבות שהובילו נערים יהודים לרצוח את הנער מוחמד אבו־ח'דיר.
הסדרה עשויה היטב. היא משלבת קטעי דוקו מאז עם צילומים קולנועיים מבוימים, וניכרת ההשקעה בפרטים. בקאסט חברים מיטב השחקנים הישראלים, ושניים משלושת היוצרים הם חגי לוי ויוסף סידר, מבכירי הבמאים הישראלים בשנים האחרונות. כשנשאלו השניים מדוע בחרו להתמקד ברצח של הנער הפלסטיני – החריג כל כך לעומת אינספור רציחות של יהודים בידי ערבים – ענה לוי: "תמיד אתעסק בעצמי, לא באחר". יוסף סידר הוסיף: "אם הייתי פלסטיני, הייתי בודק את הטרוריסט שיושב כל חייו בכלא". זה מעניין, כי ליוצר השלישי של הסדרה, הבמאי הערבי־ישראלי תאופיק אבו־ויל, דווקא לא הייתה שום בעיה להתעסק באחר, ביהודי. ממש צירוף מקרים מרתק.
האמת הפשוטה והעצובה היא שיוצרי הסדרה ידעו בדיוק איזה חומר הם צריכים לתת להוליווד כדי שתקנה ותשדר את הסדרה שלהם בכל העולם. היהודי־ישראלי משמש כיום בתפקיד הנבל המרושע בקרב חוגי השמאל האמריקני הקיצוני, זה שעוטף את תעשיית הקולנוע והטלוויזיה של ארה"ב מכל צדדיה. תסריט שהיה מתמקד במשך עשרה פרקים בניסיון להבין את שורש השנאה והטירוף שגרם לחטיפתם ורציחתם של שלושה נערים יהודים היה נזרק מהמדרגות. כי הפלסטינים הם בעיני הוליווד הקורבן האולטימטיבי. עליהם צריך לגונן. את שורשי הרצחנות האינטנסיבית שלהם אין צורך לשזוף לעיני כול. ככה הם, מסכנים, ומסכנים כידוע רוצחים בסיטונות.
לך תספר עכשיו לצופה HBO באירלנד או נורווגיה, שאין לו מושג מה באמת מתרחש בפיסת האדמה הקטנטנה במזרח התיכון, שרצח מוחמד אבו־ח'דיר הוא תופעה של שוליים שבשוליים בחברה הישראלית. שיותר מ־99.9 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית מתעבת את הרוצחים הללו, את מניעיהם ואת דרכם. במשך תשעה פרקים הם ייחשפו לדמויות ישראליות דמוניות המשחרות לדם פלסטיני, ובדמיונם לצד הגמלים שמסתובבים בתל־אביב הם גם יראו רוצחים יהודים ישראלים בכל פינה. נו, נתנחם בכך שלפחות עוד לא נעשה בישראל סרט המתאר במסווה של "סאטירה חברתית" ציד של דתיים־לאומיים ברחובות גבעת־שמואל.
