פעם תהה דה־גול, מנהיג צרפת, באוזני עוזריו: "איך אפשר לנהל מדינה, שמייצרים בה מאתיים ארבעים ושישה סוגים שונים של גבינה?". בתחום הגבינה, הישראלים דווקא מאופקים; אבל איך אפשר לנהל מדינה, שמייצרים בה כל כך הרבה סוגים של ויכוחים?
לא מעט ישראלים אומרים שמעולם לא הייתה בינינו כל כך הרבה שנאה. הם טועים, אבל אני שואל את עצמי למה הרבה אנשים מרגישים כך. בעבר הלא רחוק עברנו אינתיפאדה, פיגועי ענק, רצח ראש ממשלה, גירוש יהודים מבתיהם. בחסד ה', המצב היום הרבה יותר טוב. מה גורם לתחושה העכשווית הקשה, כאילו המריבות והוויכוחים דווקא הקצינו ללא נשוא?
נדמה לי שיש לזה כמה הסברים, ואחד מהם מפתיע: על דברים מסוימים אנחנו באמת רבים יותר, דווקא משום שהפכנו להיות קרובים יותר. פרויד קרא לזה: "נרקיסיזם של הבדלים קלי ערך". ככל שאנשים דומים יותר וקרובים יותר, כך ההבדלים הקטנים ביניהם נראים להם תהומיים. חִשבו על המריבות שמתחוללות לעיתים בין בני משפחה סביב שולחן הסדר. שני הניצים חוגגים את ליל הסדר, באותו נוסח, באותם מאכלים, באותו שולחן – ודווקא בגלל זה הם רבים.
דתיים וחילונים נעשו דומים אלו לאלו. מחנכים דתיים מתלוננים שהרבה תלמידים כבר אינם מגדירים עצמם כדתיים ממש, אלא "על הרצף הדתי". אני רוצה שהתלמידים שלי יהיו עובדי ה' בכל לבבם, ולכן התופעה הזו מדאיגה אותי. אבל צריך לזכור שמדובר בתופעה רחבה, שאינה מתבטאת רק אצל הדתיים. גם הרבה חילונים כבר אינם חילונים ממש, וגם הם מצטרפים לרצף הדתי. אם הזמר הפופולרי בישראל, עומר אדם, מסרב להופיע בשבת ומברך "שהכול" באמצע הופעה, כבר אין מדובר בשני מחנות, אלא ברצף מסורתי אחד.
האם התופעה הזו טובה או רעה? היא אולי חלק ממגמה מסוכנת של טשטוש זהויות ומהויות, והיה מקום לבקר אותה בחריפות, לולא עובדה אחת: יש בישראל רצף דתי, אך אין בישראל רצף לאומי. הרבה מאוד ישראלים מגדירים עצמם באופן עמום על הציר דתי־חילוני, אבל מעט מאוד ישראלים מגדירים עצמם בעמימות על הציר יהודי־ערבי. שורה של אינטלקטואלים ניסו לקדם את הרעיון הזה, כאילו תיתכן בישראל הגדרה מעורפלת של יהודים־ערבים. ההיענות הציבורית בשני העמים קרובה לאפס.
זה אינו מובן מאליו. הרי עם בעיה כזו בדיוק מתמודדים יהודי התפוצות: עמימות הולכת וגוברת על הרצף יהודי־גוי. העובדה שבישראל אין רצף לאומי כזה מעניקה לרצף הדתי משמעות חדשה: הוא לא רק מעמעם הגדרות, אלא גם מחדד הגדרות. הוא מטשטש את ההגדרה "דתי", אבל מחדד את ההגדרה "יהודי". כשהמכנה המשותף של היהודים בישראל הולך ומתרחב, בולט יותר שכולנו יהודים.
באופן פרדוקסלי, ההתכנסות הזו למכנה משותף מסורתי־יהודי עלולה להעצים את הוויכוחים. לפני שלושים שנה היו בישראל שני מחנות ברורים: הימין הדתי והשמאל החילוני. שמעון פרס קרא להם: "היהודים והישראלים". המאבק היה על השאלה האם המחנה שלי ינצח את המחנה שלך. היום אין שני מחנות, אלא רצף, שיש לו מרכז כובד. זה עלול להפוך את המאבק למר יותר, כי הוא מתמקד בזהות ובאופי של מרכז הכובד המשותף. המאבק הוא כבר לא אנחנו־או־הם, אלא מי יקבע מה זה אנחנו. כל צד מרגיש שאם המחנה השני ינצח, לא רק שהוא יוביל את המדינה, אלא שהילדים שלי יתחילו לחשוב ולחיות כמוהו. ולכן דווקא כשאנחנו מתקרבים, הוויכוחים נעשים יותר מרים.
זה מובן, אבל לא מוצדק. כאשר מתקרבים, כשמסתכלים בפניו של האחר ממרחק אפס, גם הפנים הכי יפות בעולם נראות מוכתשות ומצולקות, וזה אומר שחסר לנו מבט מרחוק; שחסרה לנו פרספקטיבה. תשעה באב הוא יום של פרספקטיבה היסטורית, יום שבו אנחנו מתבוננים בחיינו לא דרך הכאן־ועכשיו, אלא במבט של הנצח. ומתוך המבט הזה נלמד שוויכוחים בין אחים הם נסבלים, כל עוד הם לא מוחקים את אהבת האחים.
הרב קוק אמר שאת שנאת החינם נתקן באהבת חינם. מורי ורבי הרב עמיטל אמר שזה היה נכון לפני השואה, אבל אחריה אין צורך באהבת חינם. כל יהודי שלמרות השואה בוחר להמשיך לחיות כיהודי, ולא לברוח מארץ הקודש ומעם הבחירה, כבר הרוויח בזה את אהבתנו, וכבר שילם עבורה מחיר.
אהבת אחים אינה חינם, וצריך להודות שהיא גם אינה זולה ואינה קלה. למה בכל זאת אי אפשר לוותר עליה? בגלל מה שהיה עונה מרק טוויין, כשהיו שואלים אותו לעת זקנה מה שלומו: "מצוין, בהתחשב באלטרנטיבה".
