בחירות 2019 מועד א' העמידו במרכז השיח הימני את תוכנית המאה האמריקנית. אם מערכת הבחירות ההיא החלה בפיהוק מסוים, ללא חששות של ממש מפני עליית השמאל, עד מהרה החליפה אותו תחושת קריטיוּת מתחדשת. זהותו של האיש שיעמוד מול תוכנית טראמפ לשלום, אמרו בימין, תהיה זו שתקבע אם טראומת אוסלו עומדת להתחדש, או שצפויה לנו דרך מפוכחת הרבה יותר ומסוכנת הרבה פחות. אמנם נשיא ארה"ב נשמע לעיתים פרו־ישראלי לא פחות מידידיו במצודת זאב, אבל תוכנית ההתנתקות לימדה אותנו שגם ישראלים טובים עשויים לערוך מחווה של רצון רע, ולהעניק לאויב מסוכן חלקי מולדת קריטיים למורשת העבר ולביטחון העתיד של ישראל. בימין כבר אמורים לדעת שבעניין הזה לא לוקחים צ'אנס עם אנשי שמאל (דמתקרי מרכז), חייכנים ואדיבים ככל שיהיו. הרי בעניין הזה אפילו על ליכודניקים קשה כבר לסמוך.
השמועות באביב דיברו על תוכנית טראמפ כמוצר מוגמר שיעלה על שולחנו של נבחרנו מיד עם הרכבת הממשלה, ואולי אף לפניה. גם במקרה שנתניהו ייבחר, היה ברור אז, כוחן של המפלגות שסביבו יכריע אם שותפיו בשעת השי"ן ימשכו אותו לוויתורים כואבים משמאל, או שישמרו עליו ועל ההתיישבות מימין. הזמן החולף העלה בגרונו של המחנה הלאומי חנק לא נעים, תחושה של שעון חול שגרגיריו גולשים ברצף מבהיל. היה נדמה שמיד עם הישמע מדגם המנדטים, יעלה על הקו ג'ייסון גרינבלט ויפתח בחתירה מהירה לאופק השלום על בסיס מקום לא פנוי בשטח C.
תוצאות האמת של הבחירות נראו מבטיחות, אך עד מהרה הן הפכו לחלום בלהות פוליטי. נתניהו כשל בניסיונו להרכיב ממשלה, ובאדיבותו של יו"ר ישראל ביתנו נשאבנו למחזור נוסף של בחירות. אלא שבינתיים, ארמון גרגירי החול נשטף עם גלי הביצה הפוליטית המקומית, והיה כלא היה. תוכנית המאה? מי זוכר. מתברר שגם שעון חול טועה פעמיים ביום. לפחות.
לתוך השאננות שנוצרה נכנס אביגדור ליברמן כשהוא מתעקש לשנות את סדר היום, בהצלחה לא מועטה. ברחוב החילוני כבר השתכנעו שכותרתה של מערכת הבחירות היא "דת ומדינה – הילכו שתיהן יחדיו?". זה מה שעומד על הפרק לדידם: גיוס חרדים או חידוש הסטטוס־קוו; ברית זוגיות או נישואי רבנות חשוכים; כפייה דתית מול מדינה נורמלית. נורמלית של מרצ, לא של "נעם". אביגדור "אחדות לאומית" ליברמן – שלא חסרים לו מקורבים וקרובים שומרי מצוות – לא מהסס ליצור קרע בשיח, תוך בידול מכוער של אגפים מסורתיים ודתיים לדרגותיהם. באבחת תעמולה נגטיבית אחת הוא מצליח להוציא מחוץ לגדרות הלגיטימציה רבבות אזרחים שומרי דת ומסורת; לבטל על הסף את נציגיהם ואת אורחות חייהם כאילו היו סחורה מאוסה ומרקיבה. תפיסת עולמו העכשווית, שנולדה מתוך איבתו לבנימין נתניהו, מצטיירת בכרזות רחוב וסרטונים בוטים כאילו היה ליברמן מתלמידי לפיד האב, בעל אובססיה אנטי־דתית לא מבוקרת.
יו"ר ישראל ביתנו מתעקש לומר לנו שהוא יחבור למי שישתמש מהר יותר בצמד המילים "אחדות לאומית". הוא רק לא משיב לשאלה המתבקשת: אם כך, מדוע לא קרא לאחדות כזו מיד אחרי הבחירות באפריל? אם הוא מוכן להמליץ על נתניהו, מדוע נמנע מלהקים איתו ממשלה בכפוף לתנאי האחדות שהוא מציג היום? התשובה היא שליברמן לא רוצה את נתניהו, וגם לא אף אחת מהשותפות שישבו איתו. הוא אולי לא שמאל, אבל מעולם לא הפריע לו להיות הסמן הימני־קיצוני של כל חבורה שישב בה. ואם ככה, למה לא כחול לבן.
האחדות הלאומית של יו"ר ישראל ביתנו באה לעולם תוך פילוג ושיסוי. לא אחדות ולא לאומיות. רק הוא והמחנה שקורא לעצמו דמוקרטי. עד כה הסקרים מפרגנים לו פרגון של התחדשות, מהסוג שנהנית ממנו מפלגת אווירה. כעת נותר לראות אם חרדת החרדים האטרקטיבית של ליברמן תיגמר כמו הגמלאים של בחירות 2006, או כמו הרפתקת זהות של משה פייגלין.
