התקשורת בישראל מלאה בשבועות האחרונים בתמונות קשות של ילדי עובדים זרים הנקרעים מעל אמותיהם, בדרך לגירוש מהארץ. צריך לקוות שכל ישראלי, תהיה אשר תהיה עמדתו בסוגיה, חש שהתמונות קורעות לב. מצד שני, ברור גם שאי אפשר לבסס מדיניות לאומית לפי תמונות קורעות לב. התמונה הכי קורעת לב היא של הורה שאיבד את בנו או בתו הצעירים, ובכל זאת, החשש מתמונות כאלה לא אמור לגרום למדינת ישראל להימנע מלשלוח את צעיריה למשימות שאולי לא יחזרו מהן, אם יש בהן צורך חיוני.
המדיניות בתחום העובדים הזרים צריכה להיקבע על בסיס האיזון בין שני נתוני יסוד. הראשון הוא שרוב היהודים בישראל, הרואים בעצמם חלק בלתי נפרד מהאליטה המערבית, אינם רוצים לעסוק בסוג מסוים של עבודות כפיים קשות, כמו סיעוד, חקלאות ובניין. אצל ערביי ישראל, כנראה, מספר המוכנים לעסוק בעבודות האלה גדול יותר, אבל גם בהם אין די כדי למלא את הצרכים, ולכן המדינה נאלצת לייבא עובדים בתחומים האלה.
המשמעות היא שבניגוד למסתננים, העובדים הזרים שאנו מדברים עליהם הגיעו לישראל ברשות ובסמכות. הם עוזרים לנו בטיפול בזקנים שלנו, בגידולי החקלאות שלנו ובהקמת הבניינים שלנו. משום כך ראוי שיקבלו יחס מכבד ומוקיר טובה, אף מעבר לכבוד האנושי הבסיסי שכל אדם זכאי לו. כך, למשל, אין לנו זכות למנוע מהם חיי אהבה, או לדרוש שלא יביאו ילדים לעולם בתקופת עבודתם. אהבה וילדים הם צורך אנושי בסיסי שאין לשום אדם זכות למנוע מאדם אחר.
נתון יסוד שני הוא האינטרס הישראלי שמדינת ישראל לא תשנה את אופייה כמדינת הלאום של העם היהודי. בין השאר עליה להשתדל לשמור על רוב יהודי מוצק בתוכה. לשם כך נקבע החוק האומר שעובד זר יצטרך לאשרר את רישיון העבודה שלו בכל שנה, ובסך הכול לא יוכל לשהות בישראל יותר מחמש שנים רצופות, כדי שלא ישתקע כאן.
אילו נשמר החוק כלשונו, בעיית ילדי העובדים הזרים כלל לא הייתה קיימת. הרי עובדת זרה שילדה אפילו אחרי חצי שנה מבואה לארץ הייתה יכולה לגדל כאן את ילדה רק עד הגיעו לגיל ארבע וחצי. בגיל כזה, קשה לטעון שהוא כבר בן מובהק לתרבות הישראלית ולא יוכל למצוא את מקומו במדינה ובתרבות אחרת. נכון, החוק מאפשר לעובדים זרים גם להביא איתם את ילדיהם שמתחת לגיל 13, אבל גם במקרה כזה קשה לומר שחמש שנים הן פרק זמן שמבטל כל אפשרות להתערות מחדש בארץ המוצא, גם אם ברור שהאתגר לא פשוט. האם ישראלים שנסעו לצורכי עבודה לחמש שנים בחו"ל לא יכולים להתערות מחדש בארץ עם ילדיהם?
הצרה היא שהחוק לא נאכף, אלא מופר בשני אפיקים. האפיק המרכזי הוא של אנשים שמלכתחילה הגיעו לארץ באופן לא חוקי. בשנת 2017 הוערך מספרם בכ־111 אלף: כ־74 אלף אנשים שנכנסו לארץ באשרות תייר ומאז "נעלמו" בתוכה, ועוד כ־37 אלף מסתננים מאפריקה. האפיק השני הוא עובדים שקיבלו רישיונות עבודה בישראל, אבל נשארו בה יותר מחמש שנים, כלומר שנותרו כאן אחרי שרישיון העבודה שלהם פג. מספרם של אלה הוערך ב־2017 בכ־18 אלף איש.
מה שמאפשר את הפרת החוק ההמונית הוא חדלונה של מערכת אכיפת החוק הישראלית – תופעה מוכרת מתחומי חיים רבים. אבל את מחיר החידלון לא ראוי להשית דווקא על ילדי העובדים, שהם בוודאי הצד הפחות אשם בהפרת החוק. זה נכון במיוחד לגבי ילדי העובדים החוקיים שהמשיכו לעבוד אחרי שרישיונם פג, להבדיל מאלה שמלכתחילה נכנסו שלא כחוק. עבודתם החוקית המסורה כאן, במיוחד בתחום הסיעוד, ראוי שתקנה לילדיהם מעמד, אם המדינה היא זו שנכשלה באכיפת החוק כלפיהם. ובכלל, אם החוק מחיל התיישנות על עבירות חמורות בהרבה משהות ללא רישיון, מתוך שימת גבול לפרק הזמן שבו ראוי לרדוף אדם על עבירה ישנה, ראוי לקבוע גם תקופת התיישנות לעבירת השהות הבלתי חוקית, שאחריה יוכלו השוהים וילדיהם להתאזרח, כמובן אם אינם עבריינים בהקשרים אחרים.
את מחיר הפרת החוק צריכים לשלם בעיקר קבלני העובדים ומעסיקיהם, שצריכים לשלם קנסות כבדים כדי שלא ימשיכו עוד לתת חסות לעובדים לא חוקיים.
