פעם הייתי כתבת התיישבות, או כמו שכתבי התיישבות קוראים לזה, כתבת שטחים. בארבע השנים ההן הייתי עדה לכאב רב, שחלחל פנימה למרות הניסיונות לשמור על ניתוק מקצועי. סיקרתי פינויים, ראיתי ידיים של נערה נאחזות בסורגים כששוטרת מושכת אותה, ראיתי ילדים עם פאות ארוכות בוטשים רגליהם בעפר ועיניהם קרועות, ראיתי אמהות בוכות. ראיתי הרבה מאוד אי צדק. ערלות לב. תמיד קמים מוקדם מדי לפינויים האלה, תמיד קר מדי או חם מדי, תמיד הולכים המון, תמיד רבים עם השוטרים במחסומים למרות אף על פי שבידי התעודות הנכונות. וכשמגיעים מתחיל מאבק אחר: ליצור אמון עם המתבצרים, שאמונם בתקשורת קטן, ולהתחמק מהשוטרים שבגחמת לב רגעית יכולים לפנות אותי ולמנוע ממני לעשות את מה שבאתי לעשות: להעביר את התמונה האמיתית.
סיקרתי הרבה פיגועים, הרבה הלוויות, הרבה שבעות. ראיינתי אלמנות ואמהות שכולות, יתומים ואחיות. התמודדתי עם בקשות הזויות של עורכים שרוצים עכשיו "ציטוטים חזקים מהמשפחה" כשמתה עדיין מוטל לפניה. ליוויתי משפחות לבתי חולים, בתפילות בין תקווה לייאוש, ראיתי קריסה, חיבקתי, בכיתי. אני נושאת עמי שריטות עמוקות מכל אלו, שמכבוד המשפחות והנרצחים לא אכתוב לעולם. את כל אלה הבאתי הביתה, למשפחה שלי, לגבינה לבנה וחביתה ושיעורי בית ומקלחות. אחרי כל זה צריך לחייך, לאהוב, להיות עוגן ואוזן. לא להביא את העבודה הביתה. לא להתפרק. זה שוחק.
אני יכולה לדמיין מקצועות שוחקים מזה. רופאה ביחידת טראומה בבית חולים גדול, במשמרות לילה שלא נגמרות. נהג אוטובוס עייף בעוד יום של הסעות תלמידים. מפקד אוגדת עזה שמתמודד עם בלוני תבערה, מנהרות, ניסיונות חדירה ואזרחים בקצה גבול היכולת שלהם. האמת היא, שכל המקצועות שוחקים (אולי חוץ מצלם טבע, אבל אני לא בטוחה): פקיד שומה, ראש ממשלה, גנן, מניקוריסטית, סבל, מורה לכינור של ילדים, מנקה רחובות, שליח פיצה, טוחן קמח, דייג. הכול שוחק. רק שלכל אלה אין חופש גדול כמו שיש למורים.
אל תבינו אותי לא נכון, חלילה: אני חושבת שלהיות מורה זאת שליחות. זה מקצוע חשוב מאין כמותו, וראוי שיאויש בידי הטובים ביותר.
אני מודה למורים שהיו לי ולאלו של ילדי על תשומת הלב, הידע, עידוד הסקרנות והמחקר, הערכים הטובים, אהבת הלימוד. אני רואה שרובם משתדלים מאוד ואני מעריכה את זה. אני בטוחה שזה מקצוע מאתגר: קשה לעמוד מול כיתה יום אחרי יום, ולהתמודד, מלבד עם החומר שיש להעביר, עם בעיות משמעת וקשב, ועם הרצון להשאר יצירתיים ולעיתים אפילו מעוררי השראה. אבל לעיתים רחוקות הם ילכו הביתה אחרי אחת, שתיים או שלוש. ככל הנראה לא ירדפו אותם ביעותים וטראומות בגלל היום שעברו בבית הספר. הם לא ייפצעו. הם יראו את הילדים שלהם כבר בצהריים.
ועדיין, מורי ישראל יוצאים לחופש גדול, וזכאים להמון ימי חופש במהלך שנת הלימודים, ואם יעז מישהו לרמוז שאולי אפשר להוריד יום חופש אחד או שניים, מיד יתנפלו עליו ראשי הסתדרות המורים, והיוזמה תיקבר. נכון, קוצרו ימי החופשה באמצע השנה, ונכון, עד כיתה ג' יש "בתי ספר של החופש הגדול", אבל לא זה העניין. העניין הוא השחיקה.
החופשים האלה שוחקים את ההורים שעוסקים במקצועות שוחקים לא פחות, וקרוב לוודאי שיותר מהמורים. ההבדל היחידי הוא שלמורים יש ועד חזק שישרוף את המועדון אם לא יקבלו את הטענה המופרכת הזאת שלו, שמקצוע ההוראה שוחק יותר ממקצועות אחרים, ולפיכך העוסקים בו זכאים לחופשות מופרזות לרוב הדעות.
אז יש שתי אפשרויות: או לערוך "מדד שחיקה" בקרב המקצועות השונים במשק, שיקבלו ימי חופשה בהתאמה, או שהסתדרות המורים תפסיק לנפנף בתירוץ (השחוק) הזה. שיגידו שבא להם חופש.
