האיחוד הפוליטי המבורך בציונות הדתית נראה לכאורה כצעד לאחור, חזרה למצב שהיה לפני הפרישה של נפתלי בנט ואיילת שקד מהבית היהודי. לכאורה דבר לא התחדש: מהלך ההיפרדות היה לשווא. אבל עיון מדוקדק מעיד שלא כך הם פני הדברים.
לפני הפרישה של בנט ושקד התרוצצו בציונות הדתית שני יסודות. האחד, הוותיק יותר, ביטא מורשת רבת שנים של בנייה פנימה. לא רק שמירת האינטרסים המגזריים והגבלת העיסוק לנושאים החשובים למגזר, אלא גם מגמה אידאולוגית ותורנית של העמקת השורשים, "תחיית הקודש", פיתוח והעצמה של הצד התורני, התמקדות בציונות הדתית עצמה ובבניינה.
עם בואם של בנט ושקד, בעקבות בחירות 2013, החל להתפתח היסוד השני, והוא השאיפה ליציאה מגבולות המגזר, הנטייה לפתיחות לציבור הכללי, לחיבוק והכלה שלו, בשאיפה לא רק להתקיים לידו ולזכות להכרה אלא גם לצרף קהלים חדשים, להשפיע בנושאים לאומיים ואפילו לחתור להנהגה. היסוד הזה היה תמיד בציונות הדתית, אבל היה לטנטי, רדום ולא מפותח. מדי פעם הוא הבליח, כמו ב"תחייה" למשל, אבל נכשל משום שהקדים את זמנו.
היסוד השני, שבו דגל בנט, עורר בשנים האחרונות מתיחות רבה ואי שקט בתנועה. אפשר להיזכר בפרשת אלי אוחנה לדוגמה, בקבלת הפנים הקרירה שזכה לה ינון מגל בעת הצטרפותו ועוד. בגלל המגמה הזו הואשם בנט שוב ושוב בידי רבנים ופוליטיקאים שהיסוד הראשון היה חשוב להם. לשיאה הגיעה הביקורת בהגדרתו כ"רפורמי", או כ"ניאו־רפורמי", ועוד עלבונות מסוג זה. היסוד השני לא קיבל את מקומו הראוי, לא הוכר כחיוני ולא זכה ללגיטימציה. המתח הרב בין המגמות וההתנגשות ביניהן הביאו לפרישה של בנט ושקד.
כשמתבוננים בתבנית הדינמיקה הזו, של חיבור לא שקט ולא מבורר של שני יסודות, היפרדותם ואז חיבורם מחדש, אי אפשר לא להיזכר בסיפור של אדם וחוה, ובפרשנות חז"ל לו. הסיפור של אדם וחווה אינו רק ובעיקר סיפור של מה שקרה. זהו סיפור על דינמיקה אופיינית המתרחשת כאן ועכשיו באינסוף מישורים ודרכים, בכל זוגיות שהיא ובכל תחומי החיים. העיקרון הזה נקרא בספרים "עקרון הנסירה".
בתחילה היה הצד הנקבי רק צד אחד של המכלול, צלע אחת בלבד, הכלולה ובלועה לחלוטין בתוך הצד הזכרי, בלי שיינתן לה מקום ומעמד משל עצמה, בלי שהיא תזכה להגדרה עצמית, בלי שיותן לה להתפתח למלוא שיעור קומתה. כאן בא הכרח הנסירה, ההפרדה בין שני היסודות, הוצאת הצד שלא זכה לאוטונומיה מלאה, והעמדתו כיסוד בפני עצמו. "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. וייבן… את הצלע…". הממד הבלוע, שלא זכה להכרה, מופיע כיחידה עצמאית, מפותחת ואוטונומית. עכשיו הוא "לובש בשר", מופיע כשלעצמו, כיש.
בשלב זה, רק אחרי שהיסוד "המדוכא" (אם לנקוט מושגים פמיניסטיים) זוכה לעצמאות, רק אחרי ששני היסודות מופיעים כשלעצמם, הם יכולים לשוב ולהתחבר חיבור מתוקן. עכשיו יכול היסוד הראשון גם להכיר בערכו ובחשיבותו של היסוד השני שהיה בלוע וכלול בו בתחילה: "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי".
שני היסודות האלה, שבעקבות הספרים אפשר לקרוא להם גם "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו", שניהם חשובים. לא רק שלשניהם יש מקום, אלא שבסופו של דבר הם אינם יכולים זה ללא זה, ומשלימים אהדדי. את הכישלון הפוליטי של הימין החדש אפשר להסביר בהסברים פוליטיים כאלה ואחרים, אבל בעומקם של דברים ברור שהיסוד של פתיחות לציבור הכללי לא יכול להתקיים בלי הגרעין המקורי שממנו יצא. "דיברה תורה בלשון בני אדם"; ריבונו של עולם מדבר איתנו בפוליטיקה ובמנדטים, אבל דרכם הוא מעביר לנו מסר חשוב: גם כשיוצאים למרחב, צריך לשמור את הקשר עם הבית, עם הבסיס, כי בלעדיו מאבדים את הדרך.
גם המגמה של השמירה העצמית, של הבנייה פנימה, של העמקת השורשים והדאגה לבית, זו שמכונה לפעמים בשטחיות ובלעג "מגזרית", אינה יכולה להסתפק בעצמה. כשמגיע הזמן שהאור המאיר לעצמו יחל להאיר גם לזולתו, לציבור הרחב, לאומה כולה, הוא לא יכול להמשיך להסתגר. הוא חייב לחלץ מתוך עצמו את יסוד הפתיחות, להכיר בחשיבותו ובערכו ולתת לו את המקום הראוי.
כרגע האיחוד הפוליטי הזה הוא "בלוק טכני" בלבד. הוא נכפה עלינו "הר כגיגית". הכורח הזה בחיבור המחודש חושף את המשמעות העמוקה שלו: שני הצדדים זקוקים זה לזה ומשלימים אהדדי. יש לקוות שהחיבור הטכני הזה יהפוך בהמשך לשיתוף פעולה הדוק, ובהמשך יתעלה גם לאחדות אורגנית של שני היסודות, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל.
