לא מכבר אמר הרב רפי פרץ ש"מנדטים זה לא הכול". אמירתו זכתה לקיתונות של לעג ואף התפרשה כנובעת מאגו ומאינטרס אישי של השר פרץ, שמן הסתם רוצה להשאר בראש הרשימה.
איני מחסידיו של הרב רפי. מעולם לא הייתי מחסידיו, וגם כעת אני לא חושב שהוא הדמות הטובה ביותר להוביל את הרשימה הדתית־לאומית. עם זאת, אני רוצה בשורות הבאות להגן על האמירה שלו ולהסביר למה לא נכון לפנות את ראשות הרשימה לטובת איילת שקד (או נפתלי בנט, באותה מידה. לעניין הזה אין שום משמעות לעובדת היותה אישה או חילונית).
בשבועות האחרונים – וביתר שאת השבוע, מאז הוצבה שקד בראשות הימין החדש – מתנהל מסע ציבורי ברשתות ובעיתנות המגזר למען איחוד מפלגות הימין והצבת שקד בראשו. עיתונאים רבים תפסו צד ברור, וקוראים לרב רפי פרץ לוותר ולהיענות לכל דרישות הימין החדש, בכניעה ללא תנאי. לא ברור לי מאיפה עזות המצח לבוא בדרישות מפליגות מצד מפלגה שהצליחה פחות, בלשון המעטה, בבחירות. לא מוגזם לצפות לנשיאה באחריות ולקצת יותר צניעות מצד מי שהימרו בגדול והתרסקו בגדול עוד יותר. לטעויות יש מחיר.
הקמפיין הנרחב מתבסס על סקרים מחמיאים (לשקד) שפורסמו בכותרות ראשיות – גם בעיתון הזה – ומבטיחים לרשימה בראשות שקד מספר דו־ספרתי של מנדטים (12־13) לעומת מספר נמוך בהרבה בראשות הרב פרץ (7־8). לפני שנגיע לטיעון העקרוני, כדאי להגיד מילה על מהימנותם של הסקרים. כאשר בנט ושקד השיקו את מפלגתם החדשה, הסקרים ניבאו להם מספרים דומים – עד 14 מנדטים. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים.
כולם יודעים, אבל כנראה חלקנו מנסים להדחיק ולספר לעצמנו שהפעם זה ייגמר אחרת, ואפשר וצריך להסתמך על סקרים כבסיס להרכבת הרשימה. אך חוץ מתקווה (שגם אני שותף לה) אין לזה שום בסיס רציונלי.
אז אחרי שהזכרנו כמה כדאי להסתמך על סקרים, ניגש לדון בעצם השאלה שנשאלת בסקרים. לדעתי, השאלה עצמה יוצרת את ההטיה ואת הסחף. שכן שאלה המעמידה ־באופן אישי – את איילת שקד לעומת רפי פרץ, ודאי שתסתיים בנוק־אאוט מוחץ לטובת שקד. איילת היא פוליטיקאית מנוסה ומתוחכמת, ואילו הרב פרץ הוא טירון פוליטי, כפי שהוכח בשבועיים האחרונים. הם פשוט לא באותה ליגה, ולמען האמת אפילו לא משחקים את אותו המשחק.
וזו בדיוק הנקודה: מהו המשחק? הפוליטיקה הישראלית עברה בשנים האחרונות מבחירות של מפלגות – ואפילו רעיונות, רחמנא ליצלן – לסוג של בחירות אישיות. זה כמובן מתחיל מ"דווקא נתניהו" לעומת "רק לא ביבי", אבל מגיע לכל המפלגות (כמעט) שמדגישות את ראש הרשימה שאף מופיע ברוב פתקי ההצבעה.
המפלגה הדתית־לאומית (בשמותיה וגלגוליה השונים) היא אחת האחרונות שעדיין מייצגות דרך ואידיאולגיה, והמאפיין הבולט שלה הוא זהות ונאמנות לדרך ולא נאמנות לפוליטיקאי זה או אחר שעומד בראשות הרשימה. וזו בדיוק הסיבה לכך שדווקא רשימת איחוד הימין הצליחה להיכנס לכנסת בבחירות (גם אם בקושי) בעוד הימין החדש כשלה.
הדברים הנ"ל הם לא חוכמה לאחר מעשה. מיד לאחר שבנט ושקד פרשו מהבית היהודי, כתבתי את הדברים הבאים (בממדור המכתבים במקור ראשון, ב־11.1.2019): "מתברר שבפוליטיקה הנחמדות היא לא נכס גדול, והיא נשחקת בקלות. לעומת זאת, יש ערך מייצב למפלגה הוותיקה, לעסקנים האפורים, למנגנון המעצבן… מובן שעדיף להיות בריא ועשיר מאשר עני וחולה, אבל אם צריך להכריע בין שתי אפשרויות לא מושלמות, מפלגה ללא אנשים מבריקים עדיפה בהרבה על אנשים מבריקים ללא מפלגה".
טוב, אמנם שלחתי את הדברים המצוטטים לעיל למערכת העיתון, אבל לא כתבתי אותם בעצמי. הדברים הם מתוך מאמר של אורי אליצור ז"ל שנכתב בשנת 2000. היום נראה המאמר נבואי אף יותר מאשר בינואר: "ואנחנו הקטנים, שרוצים רק לשמור על הקול שלנו שלא ייזרק לאשפה, כדאי שנתרגל לשאול את עצמנו לא רק מיהו ומה המועמד שאנחנו בוחרים, אלא מה המסגרת ששומרת עליו מפני יצרו וכמה הוא נאמן לה ומכבד אותה".
אז לאחר שרבים במגזר לא שמרו על קולם בבחירות, ואכן הוא נזרק לאשפה, אני מציע הפעם לשמוע לעצתו של אורי ז"ל ולשאול את עצמנו כמה המועמד שאנו רוצים להעמיד בראש הרשימה אכן נאמן למסגרת ומכבד אותה.
