כשנבחר ניצן הורוביץ לראשות מרצ, הדבר האחרון שייחל לו הוא הזיווג בין מפלגתו ובין אהוד ברק, ללא שותפותו של עמיר פרץ. הורוביץ ראה את ברק מסתער על ממשלת נתניהו בשתי הזדמנויות וקורע את מפלגת העבודה לשניים. הוא לא צפה שכך תסתיים המערכה הראשונה. הוא הודיע מראש שבא לעשות שינוי בשמאל, ואכן עמד במילתו, אבל אחרי שעמיר פרץ בגד בו לא נותרו לו קלפים רבים לשחק בהם.
בעשור האחרון נעה מפלגת השמאל הישראלי בין שלושה לשישה מנדטים. במערכת הבחירות הראשונה של השנה היא ניצלה ברגע האחרון מצלילה לתהום הנשייה, בזכות הצבעה של בוחרים ערבים שנענו לתחנוניהם של חברי הכנסת עיסאווי פריג' ותמר זנדברג ביום הבחירות. לא צריך להיות גאון פוליטי כדי להעריך שהמנדט שקיבלה מרצ מהערבים עלול לברוח עם הקמתה המחודשת של הרשימה המשותפת. מבחינת הורוביץ זה היה כמעט להיות או לחדול. לנגד עיניו עמדה גם מפלגתם של נפתלי בנט ואיילת שקד, שנופפה במשך חודשים בסקרים והתנפצה אל קרקע המציאות בתשעה באפריל.
גם גורלו של אהוד ברק לא שפר עליו מאז הודיע על המעבר מציוצים בטוויטר לפוליטיקה פעילה. בסקרים התקשתה הרשימה החדשה להתרומם. דברי סגנו, אלוף במילואים יאיר גולן, שלפיהם ברק נושא את עיניו לראשות הממשלה נראו מנותקים מהמציאות. בחתונה הזאת שני הצדדים היו מעדיפים לחיות בנפרד, אבל בלי להינשא ייתכן שנגזר עליהם מוות פוליטי.
ניצן הורוביץ וסתיו שפיר הובילו את המהלך, והצלחתו או כישלונו יירשמו על שמם. האם יוכלו להבטיח שברק ואנשיו לא יזלגו בבוא היום לממשלת נתניהו, אם יוטל עליו להקים את הממשלה הבאה? בהסכם ההקמה של רשימת המחנה הדמוקרטי נאמר מפורשות שאף חלק ממרכיבי הרשימה לא יצטרף לממשלת ימין. עם זאת ברור גם להורוביץ שאין כאן פוליסת ביטוח, למעט העמדות השמאליות החזקות שמפגינים יאיר גולן, סתיו שפיר ונועה רוטמן. אבל במרצ מודים שאחרי שאבי גבאי שקל את הצעתו של נתניהו ברצינות, הכול יכול להיות.
מזרחית אחת יותר מדי
עמיר פרץ, פוליטיקאי משופשף ובעל ניסיון, ודאי צפה ביקורת על החלטתו היוצאת דופן לחבר את אורלי לוי־אבקסיס לריצה משותפת. הוא הרי ראה כמה קיתונות של לעג ובוז נשפכו על היו"ר לשעבר יצחק (בוז'י) הרצוג, כשהודיע על החיבור עם ציפי לבני. "היפה והחנון", "ילדי כאפות", נכתב עליהם אז. הרצוג הוכתר בתואר "חזק בוויתורים". 24 המנדטים שהביאו הרצוג ולבני השכיחו את גל הביקורת.
פרץ התכונן לביקורת, אבל ספק אם צפה את עוצמתה. החיבור שלו, במאמץ לפנות אל הפריפריה ואל תומכי "ימין רך", נתקע כמו עצם בגרונם של כמה וכמה מבכירי המפלגה, ובראשם סתיו שפיר ואיציק שמולי. שלי יחימוביץ' הפורשת אמנם מיהרה לצייץ ברכה על דבר האיחוד, אבל מאז נדם קולה.
לא בטוח שבוחרי העבודה, המכונים "השבט הלבן", יקבלו את המתכון שהניח בפניהם פרץ. אלה לא רק עמדותיה של לוי־אבקסיס שמטרידות אותם. בעבודה נותרו שיירים של גזענות כלפי פוליטיקאים מזרחים. זה לא משנה שפרץ כבר עמד בראש המפלגה וגרף 19 מנדטים, ולפניו היה פואד בן־אליעזר. זה לא משנה שגם אבי גבאי עמד בראש העבודה. זו עדיין מפלגה אשכנזית, וחיבור של שני מזרחים בראש הוא כנראה יותר מדי בשבילה. פרץ עלול להפסיד את הבסיס הפוליטי שעוד נותר למפלגה החבוטה שהוא עומד בראשה.
צמד מול צמד
בנט זכה לקבל השבוע תשבחות משמאל ומימין. מזמן לא זכה השר לשעבר לנחת כזאת בסיקור הפוליטי. החלטתו לפנות את המקום הראשון לשקד הביאה לו שלל סופרלטיבים. "הגון, פרקטי, מהלך הירואי", ואפילו עד "אצילות נפש" הגיעו. לא פחות. בנט ודאי הביט בכתוב, ולא האמין שכולם מדברים עליו.
המציאות ורודה פחות. רעיון ההצרחה בינו ובין שקד אינו חדש: הוא עלה אצל בנט במערכת הבחירות הקודמת, בטרם הוגשה רשימת הימין החדש לוועדת הבחירות המרכזית. בנט, אז שר החינוך, היה משוכנע בכוחו להוביל את הרשימה שזה עתה נולדה, אף שידע כבר ששקד פופולרית ממנו. התוצאה התבררה ב־9 באפריל. אחרי המהלומה, בנט הוא בנט אחר. אין כמו כישלון צורב כדי לעצב דרך של פוליטיקאי. כל מי שהפסיד בבחירות, במפלגתו או בציבור הכללי, יודע עד כמה התחושה הזאת משנה את המבט על החיים הפוליטיים.
כדי להמשיך להתקיים בפוליטיקה עשה השבוע נפתלי בנט את מה שהיה חייב לעשות לפני חצי שנה. הוא ושקד קיבלו הזדמנות שנייה, ובנט, ברוב פקחותו, החליט לא להחמיץ פעמיים. זה מהלך שנועד לקבע בסקרים את הפופולריות של הצמד שקד־בנט בהתמודדות מול הצמד פרץ־סמוטריץ'. הצמד בנט־שקד החליט שמה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר כוח. רק כשיתבררו הסקרים ויראו שזוג הלשעברים חזק יותר מזוג השרים המכהנים, יוכלו בנט ושקד להכניע את עמיתיהם, ושקד תעמוד בראש הרשימה.
הבעיה של הימין החדש היא הגיבוי שראש הממשלה ורעייתו נותנים לראשי איחוד הימין. בני הזוג נתניהו עושים הכול כדי שהרב רפי יישאר במקום הראשון, ולא יוחלף בשקד, בגלל טינה אישית ארוכת שנים. אבל החיים חזקים כנראה מכל זעם או טינה, והסקרים הם שיקבעו. החיבור בין שני הפלגים, והעמדת שקד בראש, הם רק שאלה של זמן.
הקמפיין הלא נכון
לצד יכולתו המוכחת להביס יריבים פוליטיים משמאל בקמפיין הגדול, בנימין נתניהו מקפיד לנהל גם את הקמפיין הלא נכון. בבחירות 2013 הוא הסתער על בנט במלוא המרץ, עד שגילה שהעצים אותו לכדי 12 מנדטים של הבית היהודי. לקראת בחירות אפריל הפך את גדעון סער לאויב מסוכן, ותרם לבחירתו לצמרת רשימת הליכוד לכנסת. אם היה מתעלם ממנו, לא בטוח שסער היה זוכה למקום הרביעי ברשימה. מיד לאחר החלטתו לכפות בחירות מוקדמות, הפך את אביגדור ליברמן לאויב האומה. והנה, ליברמן עולה כפורח. עכשיו יגיע תורה של השרה לשעבר שקד.
האנרגיה שמושקעת במאמץ למנוע משקד לעמוד בראש הגוש שמימין לליכוד בבחירות עלול לתת לה זריקת מרץ פנטסטית. שקד מקפידה לא להיגרר לעימות ושומרת, כדרכה, על קור רוח. היא גם לא תוקפת את נתניהו באופן אישי, אף שגם לה ברור שהכול אישי. כל שאלה על רעיית ראש הממשלה נהדפת בקלילות. שקד כבר מיומנת בכך. זו הייתה דרכה בארבע שנות כהונתה בממשלת נתניהו.
ההיסטוריה מוכיחה שכאשר נתניהו מסתער אישית על אנשים ממחנה הימין, הוא תורם להם יותר משהוא מזיק. ראש הממשלה הודה פומבית שהוא עשוי להתערב במבנה גוש הימין, כפי שעשה בבחירות אפריל. קשה לראות עוד ראש מפלגה שמודיע על הכוונה לבחוש במפלגות אחרות, אבל הימין לא הצמיח חלופה מנהיגותית שתאיים על נתניהו, ולכן מותר לו מה שלאחרים אסור.
חשבון נפש
דווקא בימים שהשמאל מתקשה להתאחד יוצא לאור גיליון ראשון של כתב עת חדש לשמאל הישראלי, "תלם". הכותרת בשער: "איך איבד השמאל הציוני את כוחו, ומה צריך לעשות כדי לבנותו מחדש". הכותבים, אנשי שמאל, מנתחים את התחלפות האליטות ושינוי מוקדי הכוח בחברה הישראלית, ומרחיקים עד לרצח רבין ומהלכיו של שמעון פרס אחרי הרצח, שגרמו לשמאל לאבד את השלטון לימין לשנים ארוכות.
לפי הסקרים, תזוזת הציבור ימינה מובהקת עד כדי כך שייתכן שהשמאל לא יצליח לחזור לשלטון עוד דורות. כמה מהכותבים, ובהם ח"כ איציק שמולי מהעבודה, מציינים את הצורך בחיבור יהודי־ערבי כאמצעי חשוב בדרך חזרה לכיבוש השלטון. בכתב העת אין דיון נרחב באפשרות שהציבור הפנה עורף לעמדות שהציג השמאל בסכסוך הישראלי־ערבי; שהשמאל משלם פוליטית על הסכם אוסלו שהכזיב, על מאות הרוגים שבאו אחריו, ועל אי יכולתה של הנהגת השמאל (רבין, פרס, ברק) לספק מענה לביטחון אזרחי המדינה.
גם את מחיר ההתנתקות שהוביל ראש הליכוד, אריאל שרון ז"ל, משלם כנראה השמאל. ההתנתקות זכתה בזמנו לתמיכת הציבור, אך קיבלה מכה בדמות אלפי הטילים והרקטות שנורו מאז לרחבי ישראל, מעוטף עזה ועד המושב משמרת בשרון.
השמאל צריך לעסוק כנראה בשאלת הרלוונטיות של עמדותיו לציבור הישראלי. ברגע שתימצא התשובה, יוכלו אנשיו לעבור לדון במה שצריך לעשות כדי לבנות את המחנה שלהם מחדש.
