שלי יחימוביץ' היא אישה בעלת משקל סגולי רב. היא נחשבת, מוערכת וקולה נשמע גם כשהיא לא נמצאת בעמדות מפתח, ואת רוב שנותיה בפוליטיקה היא אכן בילתה באופוזיציה. יחימוביץ' היא מסוג האנשים שאתה רוצה לראות בחיים הציבוריים. מי שהוכיחה את עצמה בקריירות אחרות, קבעה סדר יום לאורך שנים בתקשורת הישראלית, בעיקר בתוכניתה 'הכול דיבורים' ברשת ב' ומאוחר יותר בערוץ 2 לשעבר. יחימוביץ' זכתה למעמד ולמשכורת מכובדים ובכל זאת החליטה לעשות משהו בשביל מדינה. היא לא באה לחפש ג'וב, כמו שעשו ועושים רוב חברי הכנסת. היא באה לרתום כישורים לטובת הכלל.
יחימוביץ' לא זגזגה בין מפלגות ולא קפצה ממקום למקום ומתנועה לתנועה בעבור טובות הנאה. אני שומע עד היום את הטענות שיחימוביץ' הסכימה ואפילו רצתה להיות שרה בממשלת בנימין נתניהו. אבי גבאי מוכן להישבע שזה מה שקרה רק לפני חודש וחצי, ביום הפלת הממשלה. אני לא מצאתי ביסוס לעניין הזה, ובכל מקרה זה לא קרה. בעבר היא סירבה להצטרף לממשלת הימין. יחימוביץ' עוזבת מבלי שכיהנה בתפקיד ביצועי, אבל אי אפשר לומר שלא הטביעה חותם במהלך 14 השנים שהיא בשטח.
חברת הכנסת יחימוביץ' הייתה מכונת חוקים. היא למדה את העבודה הפרלמנטרית במהירות וידעה ליצור חיבורים מתאימים עם חברים בקואליציה כדי להעביר חוקים חברתיים. בעל הברית הקבוע שלה לאורך שנים היה השר חיים כץ מהליכוד, אף שהוא לא נחשב לאיש הכי הגון בעולם, לפחות על פי משטרת ישראל. יחימוביץ' לחמה בשחיתות, במונופולים, בטייקונים, דאגה לחלשים בחברה, לקופאיות, למנקות ולכל מי שנרמס תחת עבודות הקבלן. היא נחשבה בעלת כוונות טובות בדרך כלל, ובכוחה התקשורתי והרטורי הצליחה להגיע גם לראשות מפלגת העבודה, אחרי שגברה בפריימריז ב־2011 על עמיר פרץ, מי שגייס אותה למפלגת העבודה שש שנים קודם לכן. פרץ לא שכח לה את זה מעולם.
בבחירות ב־2011 הצליחה יחימוביץ' להשיג 15 מנדטים. היא הגבירה מעט את כוחה של העבודה אחרי הביזיון שהמיט עליה אהוד ברק בבחירות 2009 (13 מנדטים), אבל לא הצליחה להחזיר את העבודה למעמד ההיסטורי שלה. ההתמודדות שלה סימלה את ההצטמצמות של מפלגת העבודה לתחום החברתי־כלכלי בלבד, ובעצם פגעה בדימוי של העבודה כמפלגת שלטון פורשת כנפיים ובעלת חזון מדיני וביטחוני כפי שהיה בימי בן־גוריון, גולדה, רבין ופרס. מאז המפלגה האומללה הזו קפצה ל־24 מנדטים בבחירות 2015, אבל הידרדרה לשפל של שישה מנדטים בבחירות האחרונות עם אבי גבאי.
הגיבוי התקשורתי שיחימוביץ' זכתה לו היה מוחלט. המעמד שלה בין העיתונאים היה של דיווה, שלא צריך ולא כדאי להתעסק איתה. מי שהנחתה פעם את 'תיק תקשורת', תוכנית ברנז'אית ידועה, יכלה להגיע לכל במה, בכל ערוץ טלוויזיה או רדיו, ומתי שרצתה. אייטמים ביקורתיים, אם היו כאלה, היא חיסלה במהירות. פה ושם נרשמו סכסוכים בינה ובין נחום ברנע, שגם כתב נגדה כמה קטעים בלתי נשכחים ב'ידיעות אחרונות'. הדמות שלה בתוכנית הסאטירה 'ארץ נהדרת', שאותה גילם בכישרון טל פרידמן, הייתה קצת לעגנית, אבל הקו כלפיה היה תמיד אוהד.
החברים במפלגת העבודה למדו לאורך השנים להיזהר מיחימוביץ'. הם ידעו שפגיעתה רעה ולכן ברחו ממוצא פיה כמו מאש. יחימוביץ' לא אהבה רבים מהם. רשימת הסכסוכים שלה לא נגמרת. מריבות היו לה עם אהוד ברק, עם פרץ, עם בוזי' הרצוג, עם אראל מרגלית, עם ציפי לבני, עם יואל חסון, עם סתיו שפיר ועם מי לא. את מרב מיכאלי היא לא יכלה לראות. כאשר מיכאלי שימשה יו"ר סיעת העבודה יחימוביץ' הדירה את עצמה מישיבות הסיעה במשך שנה שלמה. לא מפליא שכל החבר'ה האלה נושמים עכשיו לרווחה.
גם אבי גבאי לא ישכח את נחת זרועה של יחימוביץ'. היא תמכה בו אחרי שניצח במפתיע בפריימריז ביוני 2017 על ראשות העבודה, שבהם לא התמודדה. יחימוביץ' נהגה תמיד להציג עמדה ממלכתית ולתמוך ביושבי הראש, גם אם הפסידה להם. אחר כך היא לרוב התחרטה. המהפך ביחסים עם גבאי הגיע כאשר טעה והחליט למנות את ציפי לבני כיו"ר האופוזיציה. באותו רגע יחימוביץ' הפסיקה לדבר איתו, ירדה לחייו ובעצם סימנה את כישלונו בבחירות ואת דרכו החד־סטרית אל מחוץ למפלגת העבודה. אם גבאי יכתוב ספר המשך לספרו האחרון "הכול אפשרי" יחימוביץ' תהיה שם דמות מפתח, ולא לטובה.
לפעמים יחימוביץ' חרגה לגמרי מהקו המפלגתי ותמכה בחברים הטובים שלה מעבר למתרס. ב־2014 היא העדיפה את חברה רובי ריבלין כנשיא המדינה על פניו של פואד בן־אליעזר, עוד אחד שהיה משנואי נפשה. ריבלין נבחר לתפקיד והשניים חגגו. יחימוביץ' הגנה עליו בקנאות לאורך שנים. בפוסט שפרסמה בסוף 2015 היא כתבה: "הנשיא הוא מין יצור מוזר שכזה. הוא גם ימני והוא גם דמוקרט. הוא גם ימני והוא גם שוחר חופש הביטוי וזכויות האדם. זה בלתי נסבל בעיני גורמים בימין הקיצוני. זה לא הולך ביחד. בעיניהם הוא בוגד".
שלשום, אחרי שיחימוביץ' הודיעה על פרישתה, ענה לה הנשיא בפוסט של שבח וגעגועים משלו.
רמזים מטרימים
יחימוביץ' עוזבת את הפוליטיקה שבעת הישגים, אבל גם אכזבות. אפשר להאמין לה שהיא מיצתה את היכולת שלה להשפיע. נמאס לה. במאבקים האחרונים על ראשות המפלגה היא לא השתתפה. בקרב היחיד, המוזר והמיותר על ראשות ההסתדרות, היא הפסידה בגדול. לא היה לה שום סיכוי מול המנגנון המשומן של אבי ניסנקורן והחברים בארלוזורוב, שלא סובלים שום נטע זר. ניסנקורן הפך בינתיים לחבר כנסת דהוי בסיעת כחול־לבן, אבל את מסע ההשמצות השיטתי שעשו חבריו נגד יחימוביץ' במהלך הבחירות אפשר יהיה עוד ללמוד בשיעור הראשון על הקמפיין הנגטיבי. ייתכן שהניסיון המר הזה תרם להחלטה של יחימוביץ' ללכת.
בפריימריז האחרונים שנערכו בעבודה יחימוביץ' צפתה מהצד. תש כוחה. היא גם לא הביעה עמדה, בניגוד לדרכה. מבין שלושת המועמדים היא תמכה מאחורי הקלעים באיציק שמולי, רק מפני שאותו היא שונאת פחות מפרץ ומסתיו שפיר. שמולי הובס בניגוד לכל הציפיות, וגם זה היה איתות ליחימוביץ' לעזוב הכול ולא להשתרך שוב בתלאות הדרך שמחכה למפלגת העבודה בבחירות האלה ואחריהן, ועוד בראשותו של פרץ, ואולי גם במחיצתם של אהוד ברק, שפיר ומיכאלי שמעוררים בה חלחלה. זה הזמן ללכת. זה גם הרגע שבו אנחנו מצרים על דמות איכותית נוספת שעוזבת את הכנסת. קשה להניח שנפגוש בעוד הרבה מוכשרים ומעניינים כמוה.
