השבוע נעשה צדק. צדק חלקי, מאוחר, צדק עד להודעה חדשה, אבל בכל זאת, קצת צדק. סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, כבוד השופט משה דרורי, קיבל החלטה תקדימית הקובעת שבמהלך האינתיפאדה השנייה עסקה הרשות הפלסטינית באופן פעיל בטרור. כלומר, הגוף הנבחר של הפלסטינים רצח יהודים. זאת הייתה המדיניות המוצהרת שלו, שבוצעה בשמחה.
למה אנחנו לא מופתעים? כי ידענו את זה אז ואנחנו יודעים את זה היום. כאשר שר האסירים הפלסטיני טוען שתמיד הפלסטינים יממנו את האסירים הביטחוניים שלהם, וכשמשפחות המחבלים המתאבדים ממומנות בידי הרש"פ ומקבלות כבוד ויקר לא רק מהרחוב אלא מהממסד, אין ספק שהגיבוי לרצח יהודים בא מהשפיץ של הפירמידה השלטונית.
למימון הזה לבדו יש משמעות עמוקה מאוד בשטח. כשהשכר הממוצע ברשות עומד על כ־500 דולר לחודש, אבל אסיר ביטחוני שרצח יהודי אחד מקבל שכר חודשי של 3,000 דולר, זהו תמריץ למעשים כאלה. לא המצאנו את זה. בחקירותיהם של מחבלים בדרכם לפיגועים או בשובם מהם, הם הודו על כך באוזני כוחות הביטחון. כשזאת המציאות, אין צורך בהסתה. המעשים חזקים מהמילים.
ידענו את זה אז, כשהיה ברור ששוטרים פלסטינים רוצחים יהודים בפועל, כמו במקרה המחריד של הטבח במשפחת גביש בידי אנשי הביטחון המסכל. ידענו את זה כשראינו, קרועי עיניים, את הלינץ' בתחנת המשטרה הפלסטינית ברמאללה, עת נשחטו שני חיילי המילואים ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי. מי שהובילו אותם לשם באיומי רובה לראשיהם היו שוטרים פלסטינים.
היה ברור כל כך אז, וברור כל כך היום, שהרשות הפלסטינית אינה מסכלת פיגועים אלא תומכת בהם בגלוי – בהסתה, במימון, במחסה, בלוגיסטיקה, בנשק. אז אם זה ברור לנו כל כך, למה לקח לבית המשפט עשרים שנה להגיע למסקנה הזאת? זה מקומם, זה מתסכל, אבל צריך לשמוח שלפחות הפסיקה התקדימית הזאת התקבלה סוף־סוף, והאמת שאנחנו צועקים כבר עשרות שנים יוצאת לאור: מדובר בחבורת רוצחים, שבינה ובין שלום אין דבר וחצי דבר.
את התביעה הראשונה שהתחילה את המהלך המופלא הזה הגישה משפחתו של ואדים נורז'יץ. עו"ד ניצנה דרשן־לייטנר, ראש ארגון "שורת הדין" שניהלה את התביעה הזאת ואת הבאות אחריה, אומרת שכשהגישה אותה היה לה ברור שאם הייתה מנהלת אותה מול מדינה מתוקנת, העניין היה פשוט הרבה יותר. הבעיה בתביעות מול הרשות הפלסטינית היא שלא ברור מה ההגדרה המשפטית שלה. האם היא ישות שאפשר בכלל לתבוע? איש לא עשה זאת קודם לכן. איך אפשר למסור לה מסמכים? איזו סמכות יש לבית משפט ישראלי מולה? איך היא תגיב? האם תמנה לעצמה עורכי דין, או שהדיונים יתקיימו בהיעדרה? ובסופו של דבר – האם וכיצד אפשר לממש את פסק הדין ולקבל את הכספים מידיה?
למרות כל הקשיים האלה החליטו אנשי שורת הדין להגיש את התביעה, גם משום שהיה בלתי אפשרי להתעלם מהלינץ' הזוועתי ההוא. הם יגעו ומצאו איך לעשות את זה, ובסופו של דבר זכו. לאחר שהוטל עיקול על כספי המיסים שישראל גובה בשביל הרשות, הועברו 64 מיליון שקלים למשפחת נורז'יץ.
זה כמובן לא היה המקרה היחיד של מעורבות הרש"פ ברצח יהודים. מקרים אחרים היו אולי פחות מובהקים, אך דרשן־לייטנר הבינה שגם בהם אפשר להוכיח את הקשר. גם אם מדובר בעידוד ולא בביצוע ישיר, זה לא מסיר אחריות. כך איגד הארגון 17 פיגועי טרור, כולם מהאינתיפאדה השנייה, ויצא לדרך.
אחד הדברים המדהימים היה שבמהלך המשפט הוכח כי כשמדובר בפיגועים, חמאס והג'יהאד האסלאמי לא היו אופוזיציה לרש"פ. הם אולי היו אופוזיציה מדינית לפת"ח, אך ברצח יהודים היה להם הרבה מן המשותף. לכן הרש"פ שיתפה פעולה בהתלהבות וסייעה גם לארגונים האלו. לדוכן העדים עלו, בזה אחר זה, עדים מומחים שהוכיחו את הקשר בין הרש"פ לחמאס ולג'יהאד. בית המשפט שמע איך ערפאת מדבר אליהם, ברמזים שנעלמו מאוזני העולם, ואומר להם ללכת לעשות פיגועים; איך הוא מבטיח לנו ולאמריקנים שהוא עוצר מחבלי חמאס, אבל מנהיג "דלת מסתובבת", מדיניות שבה הכלא הוא מלון ללילה, וביום יוצאים המחבלים למלאכת יומם – רצח יהודים; איך הוא בונה מערך שלם של כספים ומשלם להם לפני שהותם בכלא, לאורך שהותם ואחריה.
הרשות הפלסטינית אשררה בדיעבד את כל הפיגועים שהתביעה עסקה בהם. תשלום למעשה עוולה משמעו מתן תוקף לעוולה הזאת. יתרה מזו, אנשי שורת הדין הביאו ציטוטים של מנהיגי הרשות שאמרו: כולם היו בניי. אנחנו שלחנו אותם, ואנחנו אחראים עליהם.
בשורת הדין עבדו קשה להוכיח את המובן מאליו, וסיפקו לבית המשפט עשרות אלפי עמודי מסמכים ו־25 חוות דעת. המחבלים שהשתתפו בפיגועים הנידונים וכלואים כיום בבתי הכלא בישראל עלו לדוכן העדים ואשררו את השתייכותם לרשות הפלסטינית בצורה זו או אחרת. השוטרים שגבו עדויות מהם עלו לדוכן אף הם וסיפרו כיצד נגבו העדויות, כדי למנוע טענה שהן נלקחו בכפייה או כעדות שמיעה.
מלבד העובדה שלקח לבית המשפט זמן רב להבין את מה שכבר ידענו, יש כאן דבר נוסף שמקומם. תביעה כזו אינה צריכה להתנהל על ידי ארגון פרטי. היא מצריכה כוח אדם עצום ומשאבים רבים מאוד, אך יתר על כן, יש כאן אמירה מוסרית. המדינה צריכה לומר בקול יציב ובוטח לאזרחיה שהיא ערבה להם עד הסוף, ואחריו. אז אמנם יש כאן ניצחון כביר לארגון שורת הדין, אבל מכעיס כל כך שזהו הניצחון שלהם ולא של המדינה.
מדוע לא המדינה היא שלקחה על עצמה את המשימה? אולי כי לגוף גדול ומגושם כזה אין היכולת היצירתית או אפילו האומץ של ארגון קטן; אולי כי היותה גוף מדיני הופכת אותה ללחיצה: ברגע שארצות הברית מנסה להשפיע, או שהרשות הפלסטינית הופכת את עורה, לפחות כלפי חוץ, ומושיטה יד לשלום, תיאלץ המדינה לחזור בה מהתביעה; ניהול של תביעה כזו בידי המדינה היה עלול לפגוע גם במהלכים דרמטיים הרבה פחות, למשל בתיאום הביטחוני. אבל עדיין, מה הקשר בין כל אלה לצדק?
שתי הטענות האלה ייבחנו בקרוב: העתירות הבאות יעסקו כנראה גם בפיגועים שאירעו בעת האחרונה, כשהרשות הפלסטינית כבר אינה תומכת בגלוי בטרור אלא רק מממנת אסירים ומשפחות ומסיתה לטרור. יש לקוות שבית המשפט ישכיל לפעול על פי השכל הישר ויבין שדי בראיה הזאת לקשור בין הראש לידיים, בין הגוף המממן למקבל התשלום.
ובאשר לטענה השנייה: המדינה תצטרך להוכיח, לכל הפחות, שהיא סומכת את ידיה על הפסיקה, ולאפשר קיזוז מיליארד שקלים מכספי המיסים של הרשות, כאמור בפסק הדין. דרשן־לייטנר מצפה שהמדינה תכבד את ההליך ההוגן שהרשות הפלסטינית עמדה בו, ניהלה אותו והפסידה בו, הליך שנמשך עשרים שנה, תכבד את בית המשפט ואת ארגון שורת הדין, וחשוב מכול – את קורבנות הטרור.
