לא עלה בדעתי במה זה כרוך. מאיפה שאני אדע. 38 שנים אני חיה פה בעולם והקשר היחידי שלי עם חב"ד היה בבית חב"ד, באמצע התקף חרדה בנפאל, כשאני לא מאמינה איך אני מבלה את ירח הדבש שלי במדינה בלי מדרכות. הרי זה אתה תמיד שאוכל מהם, רוקד איתם, יותר נכון שותה אצלם. בכל העולם – הם הבית, הם המרק, הם החיבוק מהנכר.
התאהבתי בה בפייסבוק, אהבה שאינה תלויה בשיתוף או בלייק. אי אפשר להגיד עלינו אפילו שאנחנו שני קצוות של איזושהי קשת, כי שום קשת לא יכולה לחבר בינינו. אבל מהרגע הראשון הבנו שזאת אהבה. או במילים שלה: בשורש נשמתנו – אנחנו בול. אז קפצתי מעל הפופיק וקיבלתי ברכה מהאיש, היא קפצה משמחה וקיבלה ברכה מהרבי והם הגיעו לשבת.
יש את העניין עם האוכל. היא אמרה: זה מסובך עם הכשרויות שלנו, אז אני אכין הכול. "שלילי" עניתי לה, "הכול עליי ויותר". אני חולה על אתגרים – חוץ מעל חדרי בריחה, כי גם להיות במקום סגור וגם להפעיל את המוח זה פעולות סותרות מבחינתי (ע"ע כשנתקעתי במעלית ב־2007 וניסיתי להתקשר אליו למרות שלא הייתה קליטה, במקום לצלצל בפעמון המצוקה). "אני מארחת חב"דניקים לשבת", אמרתי לאנשים והם הביטו בי המומים. "התחלת להתארגן?", "עם תינוקת?", "מה תעשי?". לא הבנתי מה הלחץ, מה הדרמה. עד שקיבלתי ממנה את הווטסאפ של הכשרויות. כשסיימתי לקרוא אותו חגגתי 42.
אני מודה, אני דוסית לייט חלל. בחיים לא סובבתי כל כך הרבה מוצרים לחפש כשרויות כמו בשבוע שעבר, מה לי ולזה. אני נכנסת לסופר – קונה. נכנסת לסופר לפני פסח, מחפשת את אזור הכשל"פ – קונה. נכנסת למשרד של ההיא שחזרה מחו"ל, מחפשת את הבאונטי – תוקעת. והנה השבוע כאילו השתנו לי החיים, והתגלה לי כמו ששרה יסמין: A Whole New World. רק מה שבטוח, שיסמין לא הייתה חב"דניקית כי אז הייתה עפה לה הפאה. מי ידע שיש כמה אופציות של בד"צ, שמחפוד זה שם של כשרות ושאפשר לשתות וודקה מיד אחרי המרק־עוף ואפילו מומלץ.
במלחמת המפרץ עברנו לדירה בירושלים והפכנו לחברים של ילדי השכנים. זו הפעם הראשונה שפגשתי מקרוב חרדים אורגינליים. עוצמת התקופה והשוני המדהים גרמו לי לזכור אותם לפרטים. המטבח הקטן והשעוונית, הסלון עם ספרי הקודש והשולחן עם הכיסאות הכהים הכבדים. זכרתי את התסרוקות של הבנות, את הבגדים שלהן והגרביים. ומאז בעצם לא התממשקתי שוב עם אף אחד מהזרמים. ואז הגיע הפייסבוק. התופעה משנת החיים הזאת, מבחינתי, כור ההיתוך של האמהות. כי קשיים בהנקה חוצים מגדרים, כי אתגרי פוריות מחברים את העם. ושם, במקום הזה, בלי גברים שיגדירו ויפרידו, הילדים לא יכולים "לדרדר" ו"להשפיע לרעה". רק אנחנו, אמהות עייפות שכל מה שאנחנו רוצות בחיים האלו זה לעשות את המקסימום ולהתפלל עליהם שיהיו לנו בריאים ולא ירצו להתחפש למשהו שמצריך תפירה.
כשהתקשרתי מהסופר, לשאול בפעם המאתיים משהו, היא אמרה לי: את יודעת שזה התיקון שלך. מה? שאלתי. כן, התיקון שלך על הפעם ההיא שהגשת קינוח חלבי (תקציר הפרקים הקודמים: לפני עשרים שנה הוזמנתי לארוחת ערב אצל משפחה של ידיד. התנדבתי להכין קינוח ובסוף ארוחה של ברבורים ושליו ודגים, הגשתי קינוח מעלף. אם המשפחה החמיאה לי ש"זה טעים כמו חלבי". ואני לפתע נחרדתי להיזכר ש… רגע! זה באמת חלבי!!! לא ידעתי מה לעשות, ישבו שם עשרים איש ובסוף לא אמרתי כלום. סחבתי את זה כמה שנים עד שהתוודיתי על כך, פה וברדיו ובפניהם). לא יודעת איך היא זכרה את זה אבל בשנייה שהיא אמרה את זה, משהו השתנה לי בגוף וידעתי שאני מתאבדת על הכשרות של השבת הזאת, ברמת הלישון עם הנענע בחומץ שבוע או מה שלא יהיה.
האפשרות לתקן היא דבר כל כך מופלא ביהדות שלנו. כל־נדרי, יום־כיפור. האתחול הזה של החיים. כמה מתוקה ומנחמת היא היכולת לתקן. כאמא, אני מתעסקת כל כך הרבה עם הפחד מ"לצלק את הילד". מפחדת לטעות, מפחדת לא לסלוח לעצמי. כשהיא אמרה לי שזה התיקון שלי, עפתי על זה. פי שניים בשבילי מבשבילה. ניתוח להסרת יבלת של ייסורי מצפון מהנשמה. יבלת עקשנית ומציקה. בשביל להשתחרר ממנה, הייתי צריכה לעמוד שעתיים בתור ביום חמישי בערב ב"אושר עד", לבלות יממה בהכשרת כרוב ולהתחתן עם מישהו ששם משפחתו ביסטריצקי. הייתה שבת מקסימה, נפרדנו לזרמינו ולחיינו. ולי הייתה הקלה, לא כי הם הלכו, אלא כי תיקנתי והרגשתי פשוט יותר קלה.
