בעקבות מקרי ההתעללות בילדים בפעוטונים ובתגובה למחאת ההורים, הכריזו השבוע חגיגית ראש הממשלה ושר החינוך כי הפיקוח על מעונות היום והפעוטונים יועבר ממשרד העבודה למשרד החינוך. תמך בצעד הזה גם שר החינוך הקודם נפתלי בנט, שטען כי יש להעביר את תחום מעונות היום אל משרד החינוך משום ש"הגיל הרך הוא הגיל הכי קריטי בפיתוח המנטלי, הרגשי והפיזי של הילד", ולפי בנט "מערכת החינוך מתמחה בחינוך".
הדרישה להעביר את מעונות היום למשרד החינוך נובעת משתי אמונות שגויות: הראשונה, שהדרך להפסיק את מקרי ההתעללות היא פיקוח ממשלתי; והשנייה, שיש ערך חינוכי־פדגוגי קריטי לכך שילדים רכים מגיל חצי שנה ואילך ישהו במסגרת איכותית ומפוקחת עם תכנים ממשלתיים ובחסותה של גננת עם תעודות.
למען האמת, מעונות יום לא נועדו להעניק חינוך לפעוטות רכים, אלא לאפשר לאמהות לצאת לשוק התעסוקה. זו מטרתם העיקרית, ולכן המדינה מסבסדת את התשלום למעונות לאמהות שעובדות 26 שעות שבועיות ויותר. מסיבות שונות החליטה המדינה להעניק את הסבסוד הזה – שבאופן עקרוני מגיע לאם – רק אם הפעוט נשלח למסגרת שעומדת בתנאי הפיקוח של אגף מעונות יום, ושקיבלה "סמל מוסד". לכן, אף שחלק גדול ממעונות היום והפעוטונים מופעלים בידי גורמים לא ממשלתיים (מוסדות ללא מטרת רווח או דווקא עם מטרת רווח), רק את חלקם המדינה מסבסדת, ולא בהכרח את הטובים יותר אלא רק את אלה שעומדים ברשימת הדרישות, הרלוונטיות יותר ופחות, של משרד העבודה.
בניגוד לבתי ספר, שאמורים להעביר ידע ולהנחיל מיומנויות, מעונות יום הם בייביסיטר. שירותי שמרטפות בתשלום. עליהם להיות קרובים עד כמה שאפשר למה שהתינוק או הפעוט היה מקבל בבית מהוריו. חום, אהבה, סבלנות ואמפתיה הם הפרמטרים החשובים. מיומנויות אנגלית וכישורים מתמטיים יכולים לחכות לגיל שלוש. לכן, כשנפתלי בנט טוען ש"מעון יום אינו בייביסיטר אלא בית חינוך לילדים בגיל הכי קריטי", אני תוהה למה כוונתו.
המעבר למשרד החינוך אינו סתם עניין בירוקרטי, אלא סימון מטרה. אם מעונות יום לא נועדו לעודד אמהות לצאת לעבוד אלא לחנך את פעוטותינו הרכים, שזקוקים לקבל את החינוך הזה דווקא מאנשי המקצוע המוסמכים של משרד החינוך, אין סיבה שרק חלק מהילדים ייהנו מהם. כולם צריכים להיות חלק מהמפעל החינוכי, ומעונות היום צריכים להיות חלק ממערכת "חינוך חובה חינם" שלנו.
כיום עומדות בפני משפחות צעירות אינספור אפשרויות: להשאיר את הילד בבית עם אחד ההורים, להיעזר במשפחה, להביא מטפלת, לחלוק במטפלת עם הורים נוספים, לבחור במסגרת קטנה ומשפחתית או במסגרת גדולה ומפוקחת, ואולי להפקיד את הילד בידיים אחרות רק חלק מהזמן ולעבור למשרה חלקית. וכמובן, כל אם נדרשת להשיב לשאלה מאיזה גיל היא מוכנה למסור את ילדיה הרכים לחסותו של גורם זר. כל האפשרויות הללו יורדות מהשולחן ברגע שמחליטים על אינטרס לאומי, שלפיו כל הילדים ילמדו במסגרת ממשלתית החל בגיל חצי שנה.
מקרי התעללות בתינוקות ובפעוטות חסרי ישע שוברים את הלב, מכווצים את הבטן וגורמים לרצון טבעי ש"מישהו ייקח על זה אחריות", ושהמדינה הגדולה והחזקה לא תאפשר למקרים כאלה להישנות. אבל האמת הכואבת היא שאין פיקוח שיכול להפסיק לחלוטין מקרים כאלה. לא של משרד החינוך, ולא בכלל. פיקוח הוא אפקטיבי, אבל לא הרמטי: מקרי התעללות מתרחשים גם בפעוטונים המפוקחים, גם בגני הילדים שבבעלות העירייה, וגם בבתי הספר, שהם אולי המוסד המפוקח ביותר במדינת ישראל. רק השבוע נחשף כי מורה בכיתה א' בפתח־תקווה חשוד שביצע עבירות מין בתלמידות כיתתו. בתגובת משרד החינוך נאמר ש"הוא היה מצויד בכל האישורים הנדרשים להעסקתו".
בסופו של יום, ההורים הם המפקחים הטובים ביותר על מה שקורה עם ילדיהם. מה שהם לא גילו – לא יגלה אף מפקח שבתחום אחריותו מאה פעוטונים נוספים. ויכולת הפיקוח של ההורים גוברת ככל שהמדינה נסוגה, לא להפך. בתי בת השנתיים וחצי בילתה שנה אחת בפעוטון פרטי לא מפוקח, ושנה אחת בפעוטון מפוקח ומסובסד. בפעוטון הפרטי הייתה לי תקשורת ישירה עם מנהלת הפעוטון, הסתייגויות שלי עלו מיד לדיון ודרישות שהעליתי קיבלו מענה מהיר. בפעוטון המפוקח, לעומת זאת, לא הייתה משמעות לרצונות ולדרישות שלי. ההתנהלות נקבעה לפי נוהלי משרד העבודה. גם כשכל ההורים בפעוטון רצו להגדיל את מספר המטפלות והיו מוכנים לשלם על כך, הקביעה הייתה ש"יחס המטפלות־ילדים עומד בדרישות משרד העבודה", וממילא אין להוסיף תשלום כי גם המחיר מפוקח מלמעלה.
הדרישה שעולה מקרב ההורים להציב מצלמות במעונות היום ובפעוטונים, כך שיוכלו לעקוב בכל עת אחר הנעשה בגן, תוכל להיענות רק אם ההורים הם הלקוחות הישירים של הפעוטון. אם כל הפעוטונים כפופים לרגולציה ממשלתית, הנושא הופך לדיון פוליטי עם אינטרסים אחרים. שלי יחימוביץ' תטען שיש כאן פגיעה בפרטיות המטפלות שהן עובדות מוחלשות. יפה בן־דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים שמייצגת את הגננות, תדרוש שישמרו על זכויות הגננות ומה פתאום שההורים יתערבו בעבודתן החינוכית.
לפיקוח יש גם מחירים, והם כמעט תמיד באים לידי ביטוי בהיעדר גמישות ובירידה באיכות. לולא הסבסוד הממשלתי שמוריד את העלות בצורה דרמטית, הייתי בוחרת ללא ספק להשאיר את הילדה שלי בפעוטון הלא מפוקח, שיש לי שליטה רבה יותר על הנעשה בו.
המעבר למשרד החינוך רק מחמיר את הבעיה: המשרד יודע לעבוד רק בשיטת one size fits all (מידה אחת מתאימה לכולם), בהנחיות גורפות וכללים קשיחים. לא באשמתו, לא מרוע ליבו, ולא מרשלנות. זאת הדרך היחידה לנהל באופן ריכוזי מערכת עם יותר משני מיליון תלמידים.
זוהי גישה קשה שלא באמת עובדת, גם כשמדובר בנערים ובילדים שלנו, קל וחומר לתינוקות ופעוטות. אם הכרזת נתניהו תיושם, כל הילדים יוצעדו בסרט הנע של מערכת החינוך: שיבוץ לפעוטון לפי אזורי רישום ובלי אפשרות להעדפה אישית, כך וכך מטרים רבועים לילד, יחס מטפלות־ילדים אחיד וקשיח, ארוחת צהריים כזו ולא אחרת, גננות עם תואר ותעודה אבל לא בהכרח אמפתיה וחום, וכמובן – קביעות למטפלות.
כמו בשאר מערכת החינוך, הפתרון הוא ביזור, לא ריכוזיות. יש להותיר את המגוון הקיים ואת הבחירה הרחבה שבידי ההורים לארגן בעצמם את הפתרון הטוב ביותר להם. לו רק היו מאפשרים את המגוון והבחירה למערכת החינוך כולה, מצבה היה טוב בהרבה.
