חמישה שבועות עברו מאז שנח נולד, כבר למעלה מחודש שאני אבא לשני ילדים, ועד עכשיו אין לי מושג איך לסנכרן את החיים שלי. אני לא אוכל טוב, ולא ישן טוב, ולא חושב טוב, ולא מספיק שמח. אני שמח, אני מאוד שמח, אבל אני לא מספיק שמח. ואני לא מספיק אוהב. ואני לא מספיק טוב לאנשים שגרים איתי בבית. אני לא מספיק טוב לשירה, ואני לא מספיק טוב לחיה, ואני לא מספיק טוב לנח הקטן, ואני לא מספיק טוב לעצמי. באופן כללי המצב כרגע לא להיט. העיניים שלי שקועות, והקרחת שלי רופסת, והכרס שלי גדלה. התינוק החדש הוציא את החיים שלי מאיזון. ועכשיו אני לא מצליח לשמוח בו. זה לא טוב.
לפני כמה ימים עליתי על אוטובוס בתל־אביב. הנחתי את הרב קו על המשטח השחוק ואמרתי לנהג, בוקר טוב. הנהג הסתכל עליי, מה זה הבוקר טוב הזה כפרה, הוא אמר לי, ומיד הוסיף, מה זה הפרצוף העצוב הזה, הכול בסדר איתך חביבי. כן, אמרתי לו במבוכה, הכול בסדר. יש לנו תינוק חדש בבית, אז אני גמור מעייפות, זה הכול. הנהג הסתכל עליי בזלזול. על זה אתה בוכה, הוא אמר. תגיד תודה שיש לך ילדים נשמה. יש אנשים שלא מצליחים לעשות ילדים, ואתה בוכה. תתבייש, אין על ילדים. ככה הוא אמר. אין על ילדים.
*
נח נולד ביום שלישי. יומיים אחר כך, ביום חמישי אחרי הצהריים, כבר היינו בבית שלנו, משפחה אחת, אמא, אבא, ילד וילדה. וביום חמישי בלילה, מצאתי את עצמי במסדרון של הדירה שלנו, עם דמעות בעיניים. חיה בכתה וצעקה בחדר שלה, נח בכה וצעק בחדר שלנו, ואני עמדתי בין שני החדרים, שקוע בסאונד של יללות, ומלמלתי מבלי משים את המילים, נהרסו לי החיים.
למחרת בבוקר נפגשתי עם יהונתן, חבר יקר ואהוב, בגינה שליד הבית שלנו. הוא קנה לנו קפה, וגלגל לנו סיגריות, ושתק, והקשיב. אמרתי לו מילים קשות. אני לא עומד מאחורי המילים הללו היום, אבל ביום שישי ההוא, פי וליבי היו שווים. אמרתי לו שאני מפחד שעשינו טעות. אמרתי לו שאני מפחד שמיהרנו מדי להביא עוד ילד. אמרתי לו שאני מרגיש שהרסתי לחיה את החיים. אמרתי לו שאני מרגיש שהכנסתי את עצמי לסיטואציה שגדולה עליי באלף מידות. בקושי הצלחתי לדבר. נחנקתי מהעשן הסמיך ומהמילים הרעות.
יהונתן אמר לי שאני טמבל מטומטם. שלא עשינו שום טעות. שנתתי לחיה את המתנה הכי גדולה שאפשר לתת. ושהסיטואציה הזו תפורה למידותיי. אתה רק צריך להתרגל. הכול יהיה בסדר. ככה הוא אמר. ואני ידעתי שהוא צודק, אבל הלב שלי היה אטום ושחור. חשבתי שהוא יתרחב, אבל הוא התכווץ. יהונתן חיבק אותי ונסע על האופניים. ואני חזרתי הביתה שפוף וחסר אחריות. במקום לדאוג לשירה שילדה לפני רגע, לחיה שאיבדה אחוזים עצומים של תשומת לב, ולנח התינוק האומלל, אני עסוק בעצמי. כמה אגואיסט אפשר להיות.
גם חיה, בתנו הבכורה, התקשתה לשאת את התינוק החדש שהגיע הביתה. היא השתנתה ברגע אחד. פתאום היא מתווכחת על כל דבר, פתאום היא בוכה מלא, וצועקת מלא. פתאום היא אחרת. והמהפך הזה שעובר עליה, משפיע על כולנו. במקום להיות משפחה, אנחנו שני הורים יחידים. שירה עם נח. אני עם חיה. וכולם מתגעגעים לכולם. חיה כל כך מסכנה. אני מנסה להיות טוב אליה, אבל בלב שלי מנקרות כבר מחשבות שחורות. עכשיו אני לא אוהב, לא אותה, ולא אותו, ובטח שלא את עצמי.
*
אני לא מתבכיין. החיים שלי טובים ומתוקים. אני אוהב כמעט כל פרט בהם. שירה היא אמא מהממת. נח המתוק הוא אור עדין ומופלא. וחיה האהובה והחכמה שלנו מתגברת ומתאקלמת מיום ליום. לא מזמן עברנו לדירה חדשה, מרווחת ומוארת. הכול יהיה בסדר, זה ברור לי שהכול יהיה בסדר, יותר מבסדר, הכול יהיה מושלם, עוד יהיה לנו כיף פה, במשפחה הזאת, ובעוד עשור או שניים, חיה בטח תלמד את אחיה הקטן איך מתחילים עם בנות.
אני לא מתבכיין, ובכל זאת, חשוב לי שתדעו שהתמונה הזו מורכבת. שהאושר הגועש שדמיינתי לעצמי עדיין לא הגיע, ושבינתיים, הג'אגלינג הזה של החיים שלנו, מכניס אותי לסחרחרה איומה ונהדרת. חשבתי שלהיות אבא לשניים זו משימה פשוטה ומוכרת, שזה כמו להיות אבא של חיה פעמיים. אבל המציאות התפוצצה לי על הפרצוף, והאמת היא שמאז שנח נולד, אני מתחיל את כל התהליך מאפס, בלי שום ידע מוקדם. החיים שלי השתנו ללא היכר. אלו הימים הראשונים שלי כאבא בעולם. ויהיה בסדר. הכול יהיה בסדר, זה ברור לי. הכול בסדר גמור. כבר עכשיו.
ובכל מקרה, אם גם אתם מרגישים שההורות ממוטטת אתכם. אם גם אתם קורסים לעיתים תחתיה, או עליה, דעו לכם שאתם לא לבד.
