מאמר זה נועד כדי לחזק ולחדד את חושיהם ואבחנתם של הבוחרים. הוא נשען על ניסיון העבר והבנת ההווה.
למי שמתנגד להמשך שלטונו של נתניהו, אסור בתכלית האיסור לתת את קולו לרשימת "ישראל הדמוקרטית". ככל הנראה, כוונות רוב מקימיה, למעט אהוד ברק, הן טובות. אולם כמאמר הפתגם, הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.
ברק עושה הכול על מנת למצב את עצמו מחדש כגורם מוביל בפוליטיקה הישראלית. הוא היה אחראי לקונצרטים מתמשכים ואף מרשימים נגד ראש הממשלה, והציג את נתניהו כמושחת וכמי שמוכן למכור את מדינת ישראל בעבור חילוצו מאימת הדין הפלילי הצפויה לו. לאחר מכן פצח ברק בניסיונות לחבור למפלגות קיימות, ואף הרהר בקול רם על אפשרות להתמודד בפריימריז לראשות מפלגת העבודה. מאוחר יותר ולאחר שבדק את השטח, הגיע למסקנה שהוא עלול להינגף בהתמודדות בתוך מפלגתו לשעבר, ולכן סיכם עם עצמו על הקמת מפלגה חדשה וחיצונית לכוחות המרכז שמאל הקיימים, וקרא לה ישראל הדמוקרטית.
מי שחווה בעבר את אופן ניהול מפלגת העבודה וממשלת ישראל תחת ברק יוכל להעיד כי ערכי הדמוקרטיה אינן נר לרגליו. שיטותיו מזכירות ניהול של ארגון ביון והתנהלות של "שושו" מוסדי, יותר מאשר התנהלות של אדם המקפיד על אורחות דמוקרטיות.
המקררים הריקים והזקנה במסדרון היו נוגעים ללב בשעתם, אולם משברק קיבל סמכות וכוח, לא נראה היה שהם עומדים בראש מעייניו. הבטחותיו לאזרחים הערבים התבררו כשקר וכזב ומייד לאחר שהרכיב את ממשלתו, זנח אותם לסבלותיהם. ברק התנאה ביכולתו להפיק צלילי פסנתר בביתו ולהשרות אווירה ותחושה של איש תרבות למופת, אולם מוסדות החינוך והתרבות לא רוו ממנו נחת מיותרת. לשיא השיאים הגיע כאשר התנצל פומבית בשם מפלגת העבודה לדורותיה בפני יוצאי עדות המזרח על הקיפוח וההתנשאות של מנהיגי מפלגתו בשנותיה הראשונות של המדינה, אולם לא נקף אצבע לקידום הפריפריות החברתיות נשוא התנצלותו הצבועה.
כעת מזהה התחבולן דרך מתוחכמת ונכלולית חדשה להשתלט על סדר היום, ולהשלות את עדר המרכז שמאל ולשכנעו לרעות בשדהו ולחנות בצילו.
בתחילה נראתה הדרך סוגה בשושנים. הכוונה הייתה להשתמש באיציק שמולי או בסתיו שפיר – לייצר באמצעותם ציר השתלטות על מפלגת העבודה. אלא שעמיר פרץ ניצח והמהלך המיועד השתבש. בהמשך הוא אינו אומר נואש, ומנסה ליצור מפלגה בעזרת רשימת אנשים שמחוץ להיותם מוצלחים כול אחד בתחומו , אין בהם ולהם שום מכנה משותף או אג'נדה. אבל לברק לא יהיה קשה באמצעותם לנסח ניירות עקרונות דמוקרטיים בשיטת ה"כאילו" ואיתם הוא ייצא לפרסום שתכליתו לפגוע בשכניו הפוליטיים: כחול לבן, העבודה, מרץ ואחרים ולאלצם להתחבר אליו תחת מנהיגותו למהלך הפוליטי המקווה.
לשיא השיאים הגיע ברק כאשר הכריז קבל עם ועולם שלא ייכנס בשום תרחיש לממשלתו של נתניהו. איננו מאמינים למילה שלו בהקשר הזה. זכורות לנו אמירות דומות, כמעט זהות, בעבר, וראינו כיצד, חרף הבטחותיו, עבר התחבולן לתוך הממשלה בעבור תפקיד שר הביטחון.
זה יקרה גם הפעם. ברק, בשם המצב הביטחוני המאיים או שמא בשל המצב הכלכלי המתדרדר או בשם שניהם גם יחד, ייכנס אחר כבוד תרתי משמע לממשלת נתניהו וינטרל את כוחו של ליברמן לאלץ את נתניהו להסתלק כדי ליצור קואליציה דמוקרטית , חופשית מכפייה דתית, שוחרת שוויון ושומרת את מוסדות השלטון לרבות את בתי המשפט ואת עקרון עליונות החוק והסדר.
לא לשם ברק מכוון! הוא רוצה להיות חבר בממשלה שתקום. כול ממשלה שתקום. לכן, אל ייתן איש את קולו למפלגתו החדשה של ברק. כול קול לברק יתברר כקול לנתניהו.
