אני לא מסכימה עם בנט או עם שקד על כלום. לא אכחיש שלא הצטערתי כאשר בעת עליית המדגמים הובהר שלא נראה אותם בכנסת ה-21, שאיש לא ידע אז שתהפוך להיות הכנסת הקצרה בתולדות ישראל. אם משנתו של סמוטריץ' תמומש, ישראל תהיה בעיניי במציאות מבהילה. הסיבה העיקרית לתחושות האלה היא לא יריבות פרסונלית, אלא מאבק אידאולוגי חריף ונוקב.
בשנים האחרונות נדמה שהפוליטיקה הישראלית איבדה את צמד המילים "מאבק אידאולוגי". במקום שיחות על הדרך הנכונה ביותר למדינת ישראל, במקום לשאול מה יהפוך אותה למדינה טובה יותר, עברנו לשיח של שיסוי וקומבינות פוליטיות. פוליטיקה עם עמוד שדרה גמיש במיוחד. הכנסת האחרונה, על אף זמנה הקצר, הוכיחה לנו בדיוק כמה מילה היא כבר לא מילה כשעושים פוליטיקה זולה על הגב של הציבור ומפסיקים להתעסק במהות.
בלילה המכוער של פיזור הכנסת, אני גאה לומר שאליי איש לא פנה על מנת שמרצ תיכנס לקואליציה. מסתבר שכשיודעים מה התשובה – גם לא מנסים. כולם יודעים, בימין ובשמאל, בלב ההתנחלויות ובמרכז תל־אביב, שמרצ היא סיעה אידאולוגית, אולי הכי אידאולוגית בכנסת. כזאת שלא תמכור את הערכים ואת הבוחרים שלה בשום מחיר. קול בכספת.
ודווקא כאן עובר הקו המקביל ביני ובין לציונות הדתית. בשם אידאולוגיה מוצקה וברורה, שבעיניי היא הרסנית ומסוכנת, הציונות הדתית היא משפיעה בכירה על הקו של מדינת ישראל בשנים האחרונות. עם רעיונות ברורים, ולא פחות חשוב – תוכנית עבודה ברורה. על זה יש לי הערכה גדולה מצד אחד, ורצון עז להפוך את הקערה מהצד השני. באופן מפתיע, המבט שלי על האופן שבו הציונות הדתית הופכת בהדרגה את המדינה להיות הרבה יותר ברוחה והרבה פחות ברוחי, הוא גם מה שגם מעודד אותי שההיפוך אפשרי. מעודד אותי לראות שעם נחישות ואמונה בצדקת הדרך אפשר להגשים אותם. ולנו ממש לא חסר מה להגשים, בטח אחרי הרבה שנות ימין בשלטון.
בשנים האחרונות רווח בשיח הציבורי בישראל הדיבור על "קיצונים משני הצדדים". כאילו לכל צד יש גם צד שני. האמירה המעצבנת כל־כך של המרכז החלול מאידיאולוגיה, "זה לא עניין של שמאל וימין", התחלפה בהינף יד ב"זה אותו דבר בשמאל ובימין". גזענות? משני הצדדים. שחיתות? גם הם. אלימות? מה אתם עושים עניין. בנקודה הזו חשוב להבהיר: כמה שנים של שיכרון כוח גרמו לנציגים המובהקים של הציונות הדתית לעבור מאידיאולוגיה שגויה בעיניי אבל לגיטימית, אל דחיפה בכוחנות של דברים שלא ניתן לכנותם עמדות, שחצו את הקו של לגיטימיות בפוליטיקה הישראלית.
החיבוק של הציונות הדתית לבן־גביר ובן־ארי הוא חציית קו מבישה ועצובה, שדבר אינו יכול להכשיר אותה. כך גם רתימת ארץ ישראל לאִתרוג השחיתות של נתניהו. מדובר בליקוי מאורות מוסרי שקובר את הפוליטיקה האידאולוגית.
תגידו שזה ככה ב"שני הצדדים"? לא נכון. יוסי שריד אמר שהסכם שלום שמבוסס על שחיתות יהיה רקוב מוסרית. שריד היה גדול תומכי השלום ומהדוברים הרהוטים של הצורך החיוני להגיע להסכם, אך הסרגל המוסרי הברור שלו, חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה שלו, לא סטה מדרך הישר גם לא כאשר מחיר השלום היה כביכול השלמה עם השחיתות של אולמרט. מנהיגי הציונות הדתית בכנסת ומחוצה לה לא יכולים להתגאות בסרגל דומה. האם למען ארץ ישראל מותר לשקר, לגנוב, לקחת ולתת שוחד ולהשלים עם כל כיפוף של כל אמת מידה מוסרית, ועוד לחשוב שלא תהיינה השלכות ותוצאות?
כולנו רוצים לחזור ולהתווכח על ערכים ואידיאולוגיה, ולדעת שהם באמת כאלה. שאין מניע נסתר בדמות נהנתנות אישית מושחתת או קומבינות פליליות על חשבון הציבור, שמוסתרות בפגישות סודיות ומוצגות לציבור כאידיאולוגיה החדשה שעליו לבלוע, אחרת יתויג כבוגד. הבו לנו פוליטיקה – יצרית, מלהיבה, מתריסה, מעצבנת – אבל העיקר אידאולוגית, להתווכח עליה. לפעמים להפסיד ולפעמים לנצח, אבל לדעת שאנחנו נאבקים את הקרב על החיים שלנו ולא של מנהיגים שאינם ראויים לכך. 
