אחת לשנה מפרסם החשב הכללי את הדו"חות הכספיים של מדינת ישראל, ובהם, למי שמסוגל לעיין בכ־400 עמודים של מספרים ונתונים, התשובה לשאלה "איפה הכסף?". העיון בדו"חות גם מגלה מהו המקור לגירעון התקציבי הגבוה שמטריד את משרד האוצר, ושהממשלה הבאה תצטרך להתמודד איתו מיד כשתושבע. בפשטות: ההכנסות קטנו וההוצאות גדלו. לפי הדו"חות הכנסות המדינה ירדו ב־2018 ב־4.5 מיליארד שקלים לעומת 2017, ואילו הוצאות הממשלה גדלו ב־18 מיליארד שקלים לעומת השנה הקודמת.
הדו"חות מנפצים כמה מיתוסים מקובלים בישראל – למשל, שההוצאה האזרחית נמוכה ושהוצאות הביטחון גבוהות. ההוצאה האזרחית היא הכסף שמוציאה הממשלה על תחומים כמו בריאות, חינוך, רווחה, תחבורה וכדומה, והיא מובחנת מההוצאה הביטחונית. בראשית הדו"ח מציין החשב הכללי כי "בעשור האחרון חלה עלייה עקבית וניכרת במשקל ההוצאה האזרחית בתקציב, על חשבון ירידה בהוצאות מערכת הביטחון ובהוצאות הריבית על החוב".
מכוני מחקר רבים, בעיקר מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, טוענים לעיתים תכופות כי ההוצאה האזרחית בישראל נמוכה מממוצע המדינות המפותחות, בעוד הוצאות הביטחון שלנו גבוהות בהרבה מבמדינות מקבילות. המסקנה המתבקשת היא שהוצאות הביטחון של ישראל גבוהות מדי ויש להפנות משאבים להגדלת תקציבי הבריאות והחינוך.
אבל תמונת המציאות העולה מהדו"חות הכספיים שפורסמו השבוע היא שהחלק הראשון לא נכון והחלק השני כבר היה. ההוצאות האזרחיות בישראל לא נמוכות, והן גדלות בהתמדה. מאז 2015 עלתה ההוצאה האזרחית של הממשלה מ־17.3% מהתוצר ל־19.6% מהתוצר ב־2018. בסך הכול מדובר בתוספת של כ־30 מיליארד שקלים. לעומת זאת, הוצאות הביטחון של ישראל ירדו בהתמדה מ־5.5% מהתוצר ב־2015 ל־5.1% מהתוצר ב־2018.
המשרדים ה"חברתיים" ביותר, שנוהגים להתלונן כי לא מופנים אליהם די משאבים, הם אלו שצמחו ברמה הגבוהה ביותר: תקציב משרד הבריאות עלה בעשור החולף בכ־80%, ותקציב משרד החינוך עלה באותו עשור בכ־60%. בשני המקרים, עיקר הגידול בהוצאה נבע מעלייה בשכר העובדים – הרופאים והאחיות מחד גיסא, והמורים מאידך גיסא. בכלל, הוצאות השכר של הממשלה עלו בכ־3.5 מיליארד שקלים ב־2018, והן עולות בהתמדה כבר עשור.
גם בהשוואה בינלאומית מתברר כי ישראל אינה מפגרת מאוד מאחורי המדינות המפותחות, כפי שטוענים. מחקר של פורום קהלת שפורסם לאחרונה טוען כי ההשוואה המקובלת אינה מביאה בחשבון הבדלים מוסדיים ודמוגרפיים, שכאשר מכלילים אותם מעידים כי הוצאות הממשלה בישראל למעשה גבוהות מממוצע המדינות המפותחות.
בין ההבדלים האלו: בישראל שיעור ילודה גבוה ולכן חלקה של האוכלוסייה המבוגרת מכלל האוכלוסייה נמוך ממדינות מערביות רבות אחרות. שיעור גבוה של אוכלוסייה מבוגרת משמעו הוצאה גבוהה על בריאות, פנסיה ותשלומי רווחה. בנוסף, בישראל חוק פנסיה חובה, המחייב כל אזרח לחסוך לפנסיה משכרו, והחיסכון הזה אינו נחשב לחלק מהוצאות הממשלה. ברבות מהמדינות המפותחות קיימת מערכת פנסיה ממלכתית, ובה הכספים עוברים דרך המנגנון הממשלתי ונחשבות כהוצאה ממשלתית. אילו בישראל היו מחושבות ההפרשות לפנסיה כחלק מתקציב המדינה, הוצאות המדינה היו גדלות בכ־2.5 אחוזי תוצר. וכמובן: לישראל צרכים ביטחוניים שמגבילים באופן טבעי את הרחבת ההוצאה האזרחית.
כל אלה מקבלים משמעות מיוחדת כשעל הפרק עומד גירעון תקציבי גבוה באופן מסוכן. יש טוענים שישראל חייבת להעלות מיסים, כי הוצאות הממשלה במילא נמוכות בהשוואה בינלאומית. אבל הגידול הניכר בתקציבים הללו, ובמיוחד בהוצאות השכר לעובדים, מלבד הבדלים במדידה שמטים את ההשוואה למטה, מעידים כי יש עוד הרבה שומן לקצץ מהאיש השמן.
