"תגידי", הוא שאל בזמן שזרקתי לתוך מזוודה בגדי ים, "את לא מפחדת שיקרה לך משהו בסיני?". "לא יודעת", עניתי בחיוך, "קצת מוזר לשאול שאלה כזאת כשאתה גר ביו"ש".
"אחת אפס לך, אישה. אבל תבטיחי לי שלא תעשו שטויות. ותיקחו חושה קרובה לטאבה. ותיסעו בזוגות. ואף פעם לא לבד עם מצרי ברכב. ואל תיקחי מהירוק שלהם, את לא יודעת מה הם שמים שם".
מעולם לא הייתי בסיני. שילוב של לא יצא ונסיבות אישיות סתמו את הגולל על האפשרות הזאת. עד שיום אחד החברות הקרובות הודיעו שהגיע הזמן לסגור את הפינה. אז נכנסנו למכונית, ארבע נשים עייפות שבימים כתיקונם ההרפתקה היומית שלהן מסתכמת בהסעות קארפול לחוגים, ושמנו פעמינו דרומה.
הדרך לטאבה רצופת כלום ושום דבר. שטחים שלמים של מדבר קירח נפרשים בפנינו ושום מקום לעצור בו לא נראה באופק. לעסקים בדרום יש שמות מזמינים סטייל "חבצלות בכפר", "אתנחתא בגבעה" וכהנה, אבל מה זה עוזר אם הם אף פעם לא פתוחים, או פתוחים ב"הזמנות מראש בלבד". לעיתים נדמה כאילו כל תושבי הדרום מצויים בסיאסטה אחת ארוכה ופעם בשנה, אם באה קבוצה ממש גדולה, הם פותחים את בית הקפה הטבעוני שלהם, יוצאים לזרוע את החיטה ולקצור את העשב ומכינים להם ארוחה מן הטבע.
ואנחנו, באמת שהיינו מוכנות להסתפק בקפה וסלט חלומי, אין לנו יומרות, אבל הכי קרוב שהגענו לאוכל היה מרכז המבקרים של יטבתה, שאיכשהו עדיין עומד על תילו, ומאמין שעם ישראל עוד לא איבד עניין בוורסיות משונות לשוקו.
ארבע שעות נסיעה בשממה, ופתאום את קולטת כמה הנגב הוא עדיין פריפריה, ולמה עסקים פרטיים ויומרניים לא מתרוממים שם. אין תעבורה של אנשים. המרחקים גדולים מדי. רק ארומות וגרגים שורדים שם.
טאבה. מסוף בגין. תמונה גדולה מטקס הסכם השלום בינו לבין סאדאת מקדמת את פנינו. נראה שהישראלים גאים בהסכמי השלום שלהם. מעניין אם למעבר הגבול של המצרים קוראים מסוף סאדאת, חשבתי לעצמי, בכל זאת – עקצו אותנו בכמה קילומטרים טובים, האין זה הישג מדיני להתגאות בו? והנה אנחנו בבידוק, וכלום. זה כאילו המצרים עצמם לא לגמרי מבינים מה הם עושים שם. פקיד מקומי רושם את פרטי הדרכונים שלנו על נייר (לא שמעו על מחשבים שם) ומבקש טיפ על כך שביצע את עבודתו הקשה. אחי, גם רמאות צריכה להיות עם סטייל מסוים, רציתי לומר לו, אבל הוא לא הבין אנגלית, אז הסתפקתי ב"שוקראן יא חביבי", למרות שהוא לא היה חביב בכלל.
בקצה המסוף ממתינה לנו חבורה של נהגי מוניות בגלביות לבנות וארוכות. "אל דאגה", אומרת מ' בלחישה בוטחת, "כבר סגרתי עם אחמד בווטסאפ, הוא אמור לחכות לנו כאן". הקטע עם ערבים הוא שכאשר מדובר בביזנס, כל נהג הוא אחמד לעת מצוא. "כן כן, זה אני", יגיד לכם כל מי שתפגשו, וזה המפגש הראשון עם חוקי סיני: אין משמעות לשקר. הרמאות היא חלק מתרבות העסקים כאן. מחירים נזרקים לפי האופן שבו המוכרים מעריכים את רמת הפראייריות שלך, אין להם בעיה לשנות תעריף בפרק זמן של דקות, והם גם לא יבינו על מה את מדברת כשתטעני שסיכמתם על משהו אחר.
יוני עכשיו, והחושות ריקות מאדם. בדרך לנואיבה בהיתי בדיונות ובמשטחי החול העצומים. מדי פעם בקע מתוכם איזה שלט חלוד, או גדר ישנה. ואין לי מושג למה, אבל המחשבות הובילו אותי לסרטוני מלחמת יום הכיפורים.
מצאתי את עצמי מדמיינת את החיילים שאולי שכבו שם בשוחות. חושבת על טנקים ועל בתי ימית. כל כך הרבה דם נשפך שם; כל כך התעקשו המצרים על חבל הארץ הזה, ומה יש בו היום? כמה חושות נטושות ומגדלי תפלצת של דיור ציבורי ריק מאדם. חמודי, בעל החושה שהזמנו, חוטף מאיתנו את המזוודות לפני שנתחרט. הוא מציג בפנינו את הבקתות המשודרגות שלו, שמעוצבות בטעם ערבי רע ומחוברות למזגן באופן פיראטי. רצועת חוף בתולית וקסומה נפרשת בפנינו, ואנחנו היחידות שם. רק מאוחר יותר אנחנו קולטות שהחדרים שראינו בדף הפייסבוק שלו אינם שייכים לחושה, אלא למלון הסמוך שנראה הרבה יותר טוב ולמרבה ההפתעה גם עולה אותו תעריף ללילה. יש למצרים מה לשפר עם החוש העסקי שלהם, אבל בינתיים אנחנו חותכות לשם.
למה אנשים באים לסיני? קודם כול כי זול, אבל גם בגלל השירות. את נתקלת ברמות אחרות של פינוק, על גבול החנפנות והריצוי המוגזם. בעל המלון הוא בעצם סנג'ר עם יכולות מולטי־טסקינג נדירות. ברצותך הוא מלצר, נהג מונית, נער שליחויות, ויש מצב שאם תדרשי יעשה לך לק ג'ל בציפורניים. ככה זה כשנופשים מחוץ לעונה – אף בעל חושה לא יוותר על הזדמנות להרוויח עוד כמה לירות.

*
אנחנו נכנסות למים, מקפצות על פני האבנים הכואבות ומתפנקות בין האדוות המלטפות. משם אנחנו עוברות לחוף, פותחות ספר, הולכות לאכול דגים וסלט וטחינה, משתכשכות בבריכה, וחוזר חלילה. מדהים כמה אפשר ליהנות מלא לעשות שום דבר.
היינו שם ארבע אמהות עייפות, והשיחות לרגע לא מיצו את עצמן. סיני כבשה אותנו ברגעיה הקטנים. זה לקום בבוקר ביקיצה טבעית ולא לזכור מתי הפעם האחרונה שזה קרה לך. זה להתנתק מהנייד למשך שעות ארוכות ולא להרגיש בחסרונו. זה לספר על הצרות לחברות הכי טובות שלך ולגלות שכולן אוכלות את אותם סרטים. זה להבין לרגע כמה את בת־מזל שיש לך קהילה.
מעולם לא כתבתי עליהן כאן, על בנות "דגם ברוכין שולט" – קבוצת הווטסאפ שפתחנו על שם שורת דגמי הבתים הכעורים שאנחנו גרות בהן. ארבע החברות שהן כמו אחיות לי, כי כשאת גרה ביישוב מרוחק את חייבת להקים לעצמך משפחה אלטרנטיבית. ואני זכיתי בכזאת. באמת זכיתי. ואין דבר מרגיע יותר מאשר הידיעה שיש לך בחיים ארבע נשים שתמיד יהיו שם בשבילך, וישימו לך את הסלט שאת אוהבת מול הדלת אחרי לידה. וישאלו מה להכין לשבת בר מצווה. ויציעו לאסוף את הילדה מהגן כשאת בחו"ל.
והנה אנחנו שם, שרועות על כיסאות נוח בחולות סיני, מנסות להיזכר איך בכלל נהיינו. וכל אותו הזמן אנחנו תוהות איך זה שלא עשינו את הטיול הזה עד עכשיו. לשם מה בזבזנו את כל השנים האלו על חופשות יקרות ומבאסות בישראל הצפופה?
שלושה ימים בסיני עלו לי 570 שקלים. עם יד על הלב, אני יכולה להבין את מבול הישראלים שנוסעים לשם למרות הפחד. הגילוי הנאות גם מחייב אותי לספר לכם שיש על המקום אזהרת מסע, ולא אקח את הסיכון שבהמלצה לאף אחד מכם לנסוע לשם. למעשה אני מפצירה בכם שלא. אל תבואו, אנחנו רוצות את סיני לעצמנו.
בדרך למעבר הגבול הנהג שוב מנסה לעקוץ אותנו בכמה לירות. זה כבר פחות מזיז לנו, למי אכפת מעשרה שקלים כשבסוף את מסיימת חופשה במחיר שבישראל לא היית יכולה לצאת איתו בכלל מהבית. רגע לפני היציאה אנחנו סוקרות את הים המנצנץ בגוונים של טורקיז, את החושות המתקלפות, ומתרפקות על הקסם הפשוט שלהן, על חוסר היומרה. ולרגע אני משתעשעת במחשבה כיצד היו מגיבים מטיילי ישראל לו הייתה ניתנת לנו האפשרות לקבל את סיני בחזרה. האם היו מברכים על כך, או שמא היו נעצבים על עוד רצועת חוף יפה שהופקרה למען התיירות הישראלית הממוסחרת.
rachelm@makorrishon.co.il
