הנה דוגמה טובה לחדשות כזב, פייק ניוז: בערוץ כאן 11 דווח בשבוע שעבר שאיילת שקד מבקשת לעמוד בראש איחוד מפלגות הימין. "אני מביאה הכי הרבה מנדטים", אמרה, לפי דיווח שהסתמך על גורמים בבית היהודי. סביר אמנם שבשיחות עמם היא אמרה משהו שמשתמע כך, והם כמובן מיהרו להוציאו מהקשרו ולהדליפו לתקשורת מסיבות ידועות, אבל תביעה מפורשת כזו, ואפילו רק בחוגים סגורים, לא סביר שנשמעה ממנה.
ההתנהלות הפוליטית של שקד מתאפיינת בכך שהיא לא רצה קדימה בכוח או דוחפת את עצמה בכל מקום אפשרי. היא לא מחפשת כל הזמן פרצות כדי לנצל הזדמנויות להתקדם. היא נותנת לדברים להתרחש, לקרות מאליהם. היא מניחה לחיים עצמם לשאת אותה. היא ערה לאפשרויות, אבל לא מתעקשת לממש אותן בכול מחיר. אפילו את משרת שר המשפטים היא לא דרשה או תבעה לעצמה; בנט סידר לה את הג'וב.
שקד היא בבחינת מים שקטים חודרים עמוק. זו גם הסיבה לפופולריות הרבה שלה. בניגוד לפוליטיקאים רבים אחרים, שלא פעם קופצים בראש, ההמתנה הפסיבית שלה לדברים, ההזדמנות שהיא נותנת להם לקרות מעצמם, קונה את לב הציבור. "ביטחון", קוראים לזה בשפה הדתית. מנהיגות נשית, תאמרנה הפמיניסטיות. לכן לא סביר שהיא "תובעת" או "דורשת" את ראשות איחוד מפלגות הימין. היא לא מתנהלת כך.
האמת היא שגם לא ראוי שתדרוש זאת. כלומר, ראוי שתעמוד בראש האיחוד ההולך ומסתמן של כל הכיפות הסרוגות, אבל לא ראוי שתתבע או תדרוש זאת. אף שאת הפרישה שלה ושל בנט מהבית היהודי לא היא יזמה, והיא לא הייתה שלמה עמה מעולם, גם לה יש אחריות לדבר, ולכן לא ראוי שהיא תתבע עכשיו לעמוד בראש.
אם הייתה שואלת לדעתי, הייתי ממליץ לשקד להמשיך להתנהל בדרכה הייחודית. לתת למה שצריך לקרות – לקרות מאליו. בעברית "משבר" פירושו "לידה". נכון לתת למשבר למצות את עצמו ולהבשיל. אין צורך במזרזים מלאכותיים. עדיפה לידה טבעית, מה עוד שאנחנו כבר בסוף התשיעי. שקד בהחלט יכולה להמתין בסבלנות, ולא להצטרף לאף אחד מרסיסי הימין הנוכחיים אלא לתת להם קודם כול ליצור ביניהם את החבירה ההכרחית. הרעיון שהיא תעמוד בראש הבלוק הטכני הזה הוא מתבקש, והיא יכולה בהחלט להתאזר בסבלנות ובביטחון ולחכות שיקראו לה. והם יקראו לה. ראשי הרשימות יצטרכו אותה, בין השאר כדי להכריע ביניהם. הציבור יתבע זאת. ואפילו הרבנים יבינו שזה הדבר הנכון והראוי להיעשות.
הסיבה לכך ששקד ראויה לעמוד בראש הבלוק הטכני אינה רק שכל הסקרים במגזר מעידים שזה רצון הציבור, או העובדה שהיא יכולה להביא הכי הרבה מנדטים. הדבר המשמעותי הוא ששקד מסוגלת "לשווק" את הציונות הדתית לציבור הרחב טוב יותר מכל ציוני דתי. את הסוד הזה יודע רק מי שהגיע לציונות הדתית מבחוץ, כמוני וכמוה, ונמשך אליה משום שראה בה את ההמשך הטבעי של האידיאליזם הציוני השוקע ואובד בציונות החילונית. מהמקום הזה אפשר לדברר את הציונות הדתית ולהסביר אותה לציבור הרחב באופן הכי כן, אותנטי ואפקטיבי, ובלי כל הסיבוכים הנפשיים של "מגזרי או לא מגזרי" ושאר הירקות המוכרים.
כשלעצמה, שקד לא "שווה" ארבעה מנדטים אפילו עם נפתלי בנט. אבל כשהיא תופיע כשברקע שלה נמצאת הציונות הדתית, כשהיא מייצגת אותה, באה בשמה ופועלת מכוחה, זהו כבר סיפור אחר לגמרי. אדם איננו נמדד כשלעצמו. הוא נמדד בעיקר מתוך ועל בסיס הרקע והסביבה שלו. הציונות הדתית היא מותג בציבור הישראלי. בשביל חלקים רבים ממנו היא מסמלת אידיאליזם, קישור בריא לתורה ולמסורת, מסירות נפש לעם ולמדינה, אחריות לאומית, אכפתיות, וכדומה. אבל כל יצרן יודע: לא מספיק שיש לך מוצר טוב, אתה צריך גם פרזנטור מתאים.
כמייצגת הציונות הדתית כלפי החברה הישראלית הכללית, שקד תהיה "שווה" הרבה יותר. סך פוטנציאל המנדטים של הבלוק הטכני הזה לא יהיה רק חיבור כל המנדטים שקיבלו מרכיביו בבחירות. פוליטיקה אינה מתמטיקה. הרוח הגדולה שתעלה מן החיבור הזה, המומנטום הפוליטי שהוא ייצור, הבשורה הגדולה של שובו של אידיאליזם ישראלי חי, תוסס ואותנטי, הצבת עמדה יהודית כחלופה לשמאל ולליכוד כאחד, וכל זה כשבראשו וכמייצגו מופיעה אישיות שקולה, פרגמטית, אהודה, מאוזנת ולא "דוסית" – כל אלה יחד עשויים להיות שווים הרבה יותר מאשר עשרה או 12 המנדטים שאיחוד כזה נראה שווה היום.
