ודאי שאלתם את עצמכם מדוע לא כתבתי טור בשבוע שעבר. האם נתקעתי על כיסא נמוך במסיבת הסיום של גן כלנית? האם אני עדיין מנסה להירשם לקייטנה רק של ו' רק לשבוע האחרון של יולי באתר של המועצה? לא. בשבוע שעבר טיילתי עם חמש חברות ילדות, וכמו שאומר פטריק סוויזי – I had the time of my life. אז למה לטייל דווקא עם חברות שמכירות אותך מגיל אפס? טוב ששאלתם. יש עשר סיבות:
1. דמוגרפיה. בואו נתחיל מהטכני. אין שום סיכוי שבאותה חבורת הורים או יישוב, עשר אמהות עוזבות בו־זמנית את המקום. שנאמר: צריך כפר שלם כדי לגדל ילד, וצריך לפחות חמש חברות שיכינו לך ארוחות כשתנחתי כדי לעזור לגדל אמא שפויה. שפויה יחסית. החברות של השכונה זה החיים, ולכן לא ניתן לנתק את כל המערכות באותו יום, אחרת מי תביא מגבונים לגן־שעשועים.
2. צ'ק אין. אין לי דרך לא לצאת שוביניסטית בסעיף הבא, אז שוב סליחה מראש. אמנם כבר טסת 500 פעם, אבל מעולם לא עשית צ'ק־אין בכוחות עצמך. אבל בכל חבורה של חברות ילדות, ישנה ההיא שמוטו חייה: "נכון – לא נכון, דבר בביטחון" ואת במצב נפשי כה רעוע שאת מוכנה לקנות את הלוקשים שלה. אין דבר יותר מרגיע מההודעה שלה: שלחי לי מספר הזמנה וצילום של הפספורט. מיד אני מעבירה את ההודעה אל האיש שלי ולא מבינה למה אני בכלל באמצע והם לא יכולים לסגור את זה ביניהם.
3. חרדות. כשאתם עולים לטיסה, הדבר היחיד שאתם מפחדים ממנו זה שיֵשב לפניכם זוג עם ילד קטן ושלא יהיה לכם נעים להקים את כל השורה כשתצטרכו שוב ושוב לשירותים. כל זה כנראה כיוון שמעולם לא טסתם עם גברת חרדות בע"מ – אני. אני מאלו שחוגרות ברגע שמתיישבים ולא מחלצות בשום שלב. חיוורון ותהלים בהמראה ובנחיתה, וצווחות מבהילות בכל כיס אוויר, שגם אם מישהו לא נבהל – עכשיו הוא בטוח איבד את זה. איפה עוד אני יכולה להרגיש בנוח עם החרדות האלו, אם לא לצד אלו שעברו איתי עשרות טיולים שנתיים ומסעות בני עקיבא ויודעות ש"לא כדאי לשבת ליד רביטל" בסיבובים באוטובוס בירידה מהגולן (מה אתם לא רואים?! הוא מידרדר לתהום!).
4. רכילות. רבים טועים לחשוב שכיף לספר סיפור ישן מחדש. טעות. אין כמו לשבת שם, בוותק של ארבעים שנה, ולספר שוב ושוב את אותו הסיפור. כולן יודעות איך זה נגמר בסוף, ואיך אחרי שבכית שלושה חודשים ושברו לך את הלב, בסוף התחתנת בכלל עם מישהו אחר. אבל זה פשוט הרבה הרבה יותר משחרר וקל. עם כל הכבוד לחברות של עכשיו, שיחד אנחנו יכולות באמת לרכל על הכול – על המורה למשנה מהתיכון ועל ההוא שהייתי דלוקה עליו בכיתה ח' וסרגתי לו צעיף סגול מצמר במשך שמונה חודשים – אי אפשר איתן.
5. זיכרון. מי צריך תרופות לשיפור הזיכרון, מי צריך תרגילים לחידוד השכל. כל מה שצריך זה לנסות להיזכר שוב ושוב איך קראו לטום מטום ופיפה, האם השיר הזה מגריז או מריקוד מושחת, ונו, איך קראו להיא שישבה בשורה הראשונה ותמיד הייתה לה צמה וריח של קלמנטינה. זה מדהים שאני לא זוכרת כלום. לא זוכרת תאריכי לידה של הילדים שלי (יולי משהו?), איפה המפתחות של האוטו (הוא מוּנע נשמה כבר שעתיים פה בחוץ) ומתעקשת על סיסמה אחת לכל פונקציות חיי (מה צריך שם? להוסיף אותיות? עזוב, אז תמחק את הוויז – אני לא אזכור איך נכנסים), אבל לזכור מי קבוע ישבה ליד מי ובאיזה טור ושורה לא אשכח לעולם.
6. משפחה. חברות ילדות מכירות את כל המשפחה. אמא, אבא, אחים ואחיות. הן זוכרות מה באמת מקומם של האחים הקטנים – שלמרות שבגרו וצמחו והם הורים בעצמם ומוצלחים ביותר, בוא, בשבילנו אתה עדיין הקטן. וכולנו מופתעים שאתה כבר קירח, כי מתי בכלל הספקת להתגייס לצבא.
7. שחרור. אפשר לבכות, לצחוק, לכעוס ולהתרגש באותה שעה וזה בסדר. אפשר לחיות מחדש חשבונות שכבר שכחת בכלל שנשארו פתוחים. כל רגש מותר – קנאה, שנאה. כאן נוטרים בכיף.
8. שיפוטיות. אחרי חיים שלמים ביחד, זה המקום הכי לא שיפוטי. את אמא טובה, רעיה מושלמת ובת חלומית. הקריירה שלך נהדרת ומעולם לא נראית טוב יותר. כל זה, אגב, שקר: מדובר בחברות ילדותך שהיו בחתונה שלך ויודעות ב־100 אחוז שמעולם לא נראית גרוע יותר.
9. שוקולד. רק עם חברות ילדות אפשר לדבר בלי סוף על דיאטה שלא נגמרת, תוך כדי שאוכלים במשך שעות כל מה שנראה מוצק ובריח שוקולד.
10. פז"ם. הן היו שם בטוב, ברע ובמכוער. מה כבר תוכלי לעשות בשביל לאכזב אותן שלא עשית כבר. אז היו שלום אחיות ותודה על הצ'ק־אין.
