לגיטריסט האגדי פרנק זאפה הייתה לא רק יד זהב, אלא גם לשון חדה. כששאלו אותו האם הסתיים עידן הג'אז, זאפה השיב: "הג'אז לא מת, הוא רק מריח משונה". לזאפה היו השקפות פוליטיות וחברתיות רדיקליות, והוא סיכם אותן באמירה הזו: "אם אתה מוצא את עצמך כלוא בחיים משעממים ומדכאים, כי הקשבת להורים שלך, למורים שלך, לכומר או למישהו בטלוויזיה – מגיע לך".
החברה שלנו, החברה המערבית של המאה ה־21, היא כנראה הראשונה בתולדות האנושות שמטרת־העל שלה היא האושר הפרטי של כל אדם. למטרה הזו מתנקזים כמעט כל התהליכים שמעצבים את החברה שלנו. למשל: הפסיכולוגיזציה של החברה, השיח האינסופי על בריאות הנפש ומצב הנפש ומצב הרוח, שנדיר היה בתקופות קודמות. או למשל השחרור המיני; כנראה מעולם לא הייתה חברה אחרת שכל כך זלזלה באיפוק מיני, כמו החברה המערבית של ימינו. אפילו הקושי של בני דור ה־Y לשמור על יציבות בלימודים ובעבודה קשור לרדיפה אחרי האושר האישי. המסגרת הכללית של כל התהליכים הללו היא הטענה שהביע פרנק זאפה: מי שמקשיב להורים ולמורים, מי שחי חיי מסורת שמרניים, דן עצמו לאומללות משעממת.
כאן אנו מגיעים לפרדוקס העצוב של העולם שלנו: כל כך הרבה מהפכות התחוללו בחיינו בשם אושר הפרט, ובסופו של דבר האושר הזה רק הולך ומתרחק. שאלתי חבר פסיכולוג: האם אנחנו מצליחים לצמצם את שיעור הסובלים מדיכאון? הוא אמר בעצב: הצחקת אותי, דיכאון הוא המגפה של המאה ה־21. ואכן, ארגון הבריאות העולמי דיווח על עלייה של 18 אחוז בשיעור הסובלים מדיכאון בעולם כולו בשנים 2005־2015. אם מודדים משנת 1990, מדובר בעלייה של 50 אחוז. אצל צעירים, ההידרדרות חריפה עוד יותר. מחקר חדש גילה ששיעור הדיכאון אצל בני נוער בארה"ב עלה בין השנים 2009־2017 ביותר מ־60 אחוז. בתקופה הזו זינק במידה דומה גם שיעור ניסיונות ההתאבדות של צעירים. בישראל פרסם משרד הבריאות נתונים על עלייה תלולה במספר הנזקקים לתרופות נגד חרדה ודיכאון.
במרדף אחרי האושר, בעטנו בכל מה שנדמה כמכשול בדרך ליעד הנכסף הזה; ואז גילינו שהוא דווקא מתפוגג. לא מעט מחקרים מנסים לברר היום מה באמת מביא לנו אושר. התוצאות המפתיעות הן שהדברים שבאמת הופכים אותנו למאושרים, הם בעיקר הדברים שהשליכה החברה המערבית מאחוריה במהלך המרוץ לאושר. הרי פחות ופחות זוגות מתחתנים היום, גם בישראל, ויותר ויותר זוגות בוחרים לא ללדת (השטות הזו, ברוך השם, עדיין לא הגיעה אלינו). אך מחקרים מלמדים שאנשים נשואים הם דווקא מאושרים יותר מאשר רווקים, והורים לילדים מאושרים יותר מאשר מבוגרים שאין להם ילדים (גם אם קשה לזהות זאת כשאתה קם בשתיים בלילה לפעוט בוכה, ובדרך דורך על קוביית לגו).
ומה עוד? דתיים מאושרים יותר מאשר חילונים. מחקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה גילה שהכי מאושרים בישראל הם החרדים. הם גם הכי מרוצים ממצבם הכלכלי, אף שהם הכי עניים. צדקו חכמינו: העשיר האמיתי הוא השמח בחלקו. ואגב, בניגוד לתעמולת הזוועה הרווחת, כאילו חברה שמרנית עם נורמות ברורות דוחפת את צעיריה לאובדנות, שיעור ההתאבדויות בירושלים הדתית והשמרנית נמוך בהרבה מאשר בתל־אביב הליברלית.
ברור שלאף אחד אין מרשם למניעת אובדנות או לאושר. ודאי גם אינני מתכוון לומר שכדאי להיות דתיים כדי להיות מאושרים. גם לוּ רציתי לומר זאת, הייתי פוחד מהרב סולובייצ'יק, שתיעב נימוקים תועלתניים לעבודת השם. אני שומר תורה ומצוות לא משום שזה מתגמל, אלא משום שאני מאמין שזו האמת. ובכל זאת, כדאי לדעת מה להשיב כשמישהו טוען שחיים דתיים פוגעים באושר שלנו.
מה מביא אושר? בין היתר: משפחה, קהילה, אמונה, משמעות. המיתוס העכשווי מתאר חיים מסורתיים, בתוך מסגרת חזקה של משפחה וקהילה, כחיים של דיכוי וקמילה. האמת היא הפוכה: אנשים בדרך כלל מאושרים יותר בתוך מסגרות חברתיות חזקות, ולא במסגרות רופפות ומתפרקות. האמת הזו מתבטאת גם בשורה מפתיעה ועקבית של מחקרים על הקשר בין עמדות חברתיות לבין האושר האישי. החוקר דיוויד ניומן מקליפורניה סקר שורת מחקרים, שנערכו במשך 35 שנה ובדקו בסך הכול 25 אלף אנשים מ־16 מדינות. מסקנתו הייתה ששמרנים הם באופן מובהק מאושרים יותר מליברלים.
קשה לתפוס את האושר. הוא חמקמק כשאנו מנסים לתפוס אותו בחיינו הממשיים, והוא חמקמק כשחוקרים מנסים לתפוס ולהגדיר אותו במחקריהם. אך מספיק להסתכל ימינה ושמאלה כדי לראות שתי עובדות פשוטות: אנחנו חיים בניסוי חברתי ענק, שמטרתו הייתה אושר לכול. והניסוי הזה נכשל.
