איזה שבוע זה היה. נראה כאילו לפני שהוא הגיע החליטו בימין שנעשה קל מדי לנצח בבחירות, והגיע הזמן לעשות את זה מעניין. מצד אחד מישהו החליט שההסתופפות סביב שולי גלימתו של נתניהו נמאסה עליו ומצד שני אבירי המלך החליטו שהסכנה האמיתית לחייו הפוליטיים היא מימין ולא משמאל או מהפרקליטות או ממשרד היועץ, או משלושתם.
בשבילי, זה קצת כמו משחק כדורגל בליגה היפנית. אין לי מושג בעד מי אני. הצבעתי לנתניהו ב־2011 אחרי המחאה שעצבנה לי את הורידים, ב־2013 הצבעתי לנפתלי בנט ולבית היהודי שעוררו אצלי את הנימים, ב־2015 הצבעתי שוב לנתניהו בגלל קמפיין תקשורתי עלוב שהפחיד לי את העורקים, וב־2019 הצבעתי לבנט ושקד ולראשונה ראיתי את קולי צולל אל קלפיות הנשיה.
אני גם כאן וגם כאן; גם ביביסט וגם מגזריסט, גם איש של מפלגות קטנות וגם בנאדם של מפלגות גדולות, אין לי כיפה אבל אני מעריץ את הציבור הדתי־לאומי, ויש לי כיפה שקופה אבל אני לגמרי זורם עם חלק מהערכים של הליברליות החילונית. אולי דווקא בגלל הניידות היחסית שלי בין בתים בימין אני מסרב להיגרר לשיח האפוקליפטי. ההפך, אני אשכרה נהנה. השבוע ממש מצאתי את עצמי יושב על הספה בסלון ביתי עם צלוחית גרעינים ביד אחת וטלפון ביד השנייה, מדפדף בין תגובות ונאצות שאנשי ימין הפנו זה לזה.
ניסיתי לשדר את זה בראש, קצת כמו משחק כדורגל: שמעון ריקלין עם הכדור, הוא נותן פס לאברי גלעד, שמכדרר ומאבד את הכדור למשה איפרגן, שמוסר לעקיבא ביגמן, שמעביר בטעות לאבישי גרינצייג שמתקרב לקו השער, אך רן ברץ חוטף לו את הכדור מאחור ופורץ באגף הימני, מעביר לשרון גל, שעולה לנגיחה אך מותקל בידי קלמן ליבסקינד, שבועט מרחוק אך השוער בני ציפר הודף את הכדור לקרן החדשה, מעלה את השמאל לשלטון וגורם לפינוי יהודה ושומרון.
ביביסטים נגד קלמניסטים
עוד מעט אחפור לכם על מהות הוויכוח, אבל תרשו לי קצת להתרגש מעצם קיומו: אני מביט מהצד בעיתונאים ופובליציסטים ימנים מתווכחים, וזה מרגש אותי. "אתה לא מספיק ימני", "לא, אתה לא מספיק ימני" – תאווה לאוזניים. אני גדלתי וגיבשתי את תודעתי הפוליטית בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, כשכל מערכת בחירות לוותה בעיקר בשאלה על מה מוכן כל צד פוליטי לוותר למען "השלום". השיח היה על מי מוכן לסגת יותר, מי רוצה מדינה פלסטינית יותר. גדלתי בתקופה שהסלוגן של מפלגת הימין הגדולה ביותר היה "עושים שלום בטוח".
למי בכלל היה אכפת מבג"ץ? מי בכלל דמיין פטפוטים על החלת ריבונות? מי קשקש על יישובים בדואיים לא חוקיים בנגב? הכול הסתובב סביב שלום מדומיין עם תנאים מדומיינים שאם רק איזה מנהיג מדומיין יסכים לדמיין אותם נרכב פה כולנו על חדי קרן, נאכל סוכריות טופי כל היום ונפסיק להתפוצץ באוטובוסים. אז אם אנחנו עומדים לפני מערכת בחירות שבה הצד השמאלי מנסה להיראות כמה שיותר ימני והצד הימני מתווכח בינו לבין עצמו מהי ימניות, אשרינו שזכינו.
נדמה שהכול התנהל על אש נמוכה יחסית עד שהגיע טורו של קלמן ליבסקינד, כיום העיתונאי המוביל של מחנה הימין העמוק. הטקס של שיתוף הטור שלו במוצאי שבת (במקרה הזה, במוצאי שבועות) הפך לנוהג קבוע אצל המון אנשי ימין בפיד שלי, ואני מבין למה. בעולם של "פובליציסטים" כמוני, יש משהו מענג בעיתונאי שיודע לארגן את העובדות, להוסיף להם סקופ או שניים, לתבל בכתיבה משובחת ועוד לעשות זאת דרך המשקפיים הנכונות. לכן נדמה שאם את הביקורת של ריקלין עוד היה אפשר לבלוע, ואת ההגיגים של אברי היה אפשר להכיל, קלמן היה הקש ששבר את גב הביביסטים.
בניגוד לכמה אנשים שאני מכיר, אני לא מתייחס למושג "ביביסטים" כגנאי. אני באמת מאמין שנתניהו הוא מנהיג גדול מספיק כדי שתומכיו יוכלו להתגאות בכך שהם קרויים על שמו. אני מניח שאף אחד לא היה מזעזע אם אחרי מלחמת העולם השנייה היו מכנים בריטים שתמכו בווינסטון כ"צ'רצ'יליסטים". אני גם מבין למה הטור של קלמן עצבן אותם. יש בו תמצית מהביקורת הנכונה – מההגנה על מערכת המשפט דרך חאן אל־אחמר ועד למצב בדרום; אבל יש בו גם נגיעות של אי צדק. אין בו די משקל לעובדה שנתניהו עמד שמונה שנים מול הנשיא האמריקני העוין ביותר אי פעם, שלו רק היה נתניהו נותן לו את מה שהוא רוצה הוא היה עומד יחד איתו ומקבל עוד איזה נובל ארור יחד עם חיבוק תקשורתי שלא היה כמותו. אבל נתניהו לא עשה את זה. אז כשקלמן קורא לבחון את השאלה אם נתניהו באמת מקדם את תפיסת העולם של המחנה השמרני, אסור להתעלם מכל חלקי הפאזל.
מחנה השקט
אולי יש בעולם חמישים גוונים של אפור, אבל העימות הנוכחי נובע מהעובדה שבשיח הציבורי הישראלי יש רק גוון אחד של ימין. "העם ימני", כך נוהגים לומר לנו לא פעם, אבל מישהו בדק פעם מה זה אומר? עם כל הכבוד לימניות שמייחסים לעם, הוא בעיקר רוצה שקט. הוא פשוט משוכנע שזה יבוא מהימין. ובעיני רוב העם, ביבי זה שקט. או, אם תרצו, החלופות עושות מלא רעש.
מצד שני, איזה כיף זה קצת רעש. הבחירות האלה מעצם טמטומן מעניקות לנו אופציה נדירה. הרי כל השלילי על השמאל נשפך ומוצה כבר בבחירות הקודמות, ובאמת שלאף אחד כבר אין כוח לעוד "גנץ לא שפוי" ו"ביבי בוגד". אז בלי ששמנו לב, אשכרה יש לנו פה צ'אנס לאתגר קצת את עצמנו, להתפנות לרגע מהעיסוק בשמאל ולהקדיש את הזמן לשאלה: איזה מין ימין אני? זה שמסתפק בשקט או זה שרוצה מהפכות? שניהם לגיטימיים, שניהם ראויים ושניהם נחוצים. עם כל הכבוד ל"הריבים שלכם עוד יביאו לעליית השמאל", עוד לא ראיתי ימני אחד שהוויכוח בין קלמן לברץ עשה לו חשק להצביע ליעל גרמן.
אז אחים יקרים, פובליציסטים, עיתונאים, סתם אנשים – תריבו. תריבו כמה שיותר. בטוויטר, בעיתונים, בתוכניות הבוקר וברשתות. תריבו בכל מקום. אבל אני מזהיר אתכם: אחרי שהיושב במרומים הוכיח לי שהוא אוהב אותי ובפעם הראשונה והיחידה שהקול שלי הלך לפח הוא החליט לעשות ג'סטה ולתת עוד הזדמנות, אין לכם זכות לזרוק כל כך הרבה קולות לפח. ברגע האמת, לא ממש משנה לי איך, תמצאו את הדרך – טכנית או מהותית – להתחבר. כי בסוף אף אחד מכם לא רוצה שהוויכוחים של "מה לעשות כשאתה בשלטון", יהפכו לויכוחים של "איך לחזור לשלטון".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
