בתוך שלל ההתבטאויות הסותרות, הספינים, ההדגשים המשתנים, החשבונות האישיים והגחמות הלא ברורות שבגללם שיגר אותנו אביגדור ליברמן לבחירות חדשות שיעלו מיליארדים, יש בכל זאת שתי אמירות שלו שנשמעות כמו אקסיומה. ליברמן טוען, ובצדק לצערי, כי אין סכנה לשלטון הימין לפחות בדורות הבאים, וגם שבני גנץ יוכל להקים קואליציה רק עם דובי הקוטב.
האמת היא שגם בתוך הארגומנט הזה של ליברמן יש בעיה הגיונית מסוימת. הימין יישאר כאן לאורך זמן בעיקר בזכות החרדים והחרד"לים, שנגדם ליברמן יוצא למלחמת חורמה ועל חשבונם הוא הולך לתקן את התוצאה הזעומה שלו בבחירות האחרונות. אבל אם החרדים ובצלאל סמוטריץ', שרוצים כאן מדינת הלכה ודין תורה כמו בימי דוד המלך, איומים כל כך כמו שטוען ליברמן, למה שהוא לא יחליף את דובי הקוטב וילך בעצמו לקואליציה עם גנץ ובעיקר לפיד, שותפים אידיאולוגיים שלו ברמה האזרחית?
בכל מקרה, המציאות הדמוגרפית שליברמן מצביע עליה הופכת את הבחירות שהיו ויהיו לסוג של משחק מכור. הרי לכולם ברור שאילולא כתבי האישום שתלויים ועומדים נגד ראש הממשלה, ועם כל מועמד אחר, הייתה מוקמת כאן ממשלה ימנית חדשה שנשענת על 65 מנדטים, שאליהם צריך להוסיף עוד 5־4 מנדטים לפחות שהלכו לאיבוד במהלך מערכת הבחירות האחרונה. לכולם ברור כי מפלגות המרכז והשמאל, בעיקר כחול־לבן והעבודה, שמדירות את המפלגות הערביות ולא רוצות איתן שום שיתוף פעולה קואליציוני, לא יכולות למצוא להן פרטנר אחר להקמת ממשלה. גנץ ולפיד תקועים עם ההישג שלהם, וגם אם יקבלו 40 מנדטים לא יוכלו לעשות איתם הרבה.
מעבר לזה, הסנטימנט הרבה יותר חזק והשורות הרבה יותר מהודקות בקרב האוכלוסייה הימנית, הדתית־לאומית והחרדית. אילו היינו שמים קלפי במירון בל"ג בעומר, בימי ההילולה על קברו של רבי שמעון בר יוחאי, סביר להניח ש־90 אחוזים מתוך 250 אלף המשתתפים היו מצביעים למפלגות הימין. זהו רוב העם ולשמאל קשה לחדור לתוכו, בטח שלא עם אפס מוטיבציה. הרפיון האופוזיציוני שמאפיין את כחול־לבן אכן מבשר רעות. בבחירות האחרונות החבר'ה האלה, עם אנשי ימין מובהק כמו צבי האוזר ויועז הנדל, לא הצליחו להזיז אליהם אפילו מנדט אחד מהליכוד ושותפיו. לפני חודש הכנסת פוזרה, ומה שמוצאים שם זה בעיקר בלבול יוצרות ויצרים.
היועץ האסטרטגי רונן צור עלה השבוע על הבעיה המבנית העיקרית. צור היה היועץ הצמוד של כחול־לבן בבחירות האחרונות. השבוע הוא טען כי יחס המפלגה לחרדים מונע ממנה כל אפשרות שלטון לעתיד לבוא. למעשה הוא אמר שיאיר לפיד הוא אבן ריחיים על צווארה של המפלגה הזו, מכיוון שהוא שם איקס על החרדים וגם מוקצה בעיניהם. צור חטף בתגובה השמצות בסגנון נחות בטוויטר מהיועצים של לפיד.
הצדק עם צור. לפיד הוא איש מוכשר, רטוריקן מצוין, חביב וכריזמטי, אבל ההיסטוריה הפוליטית הקצרה יחסית שלו (שש שנים בסך הכול) הכניסה אותו לבורות כאלה מול החרדים שהוא לא יכול להיחלץ מהם. כל הניסיונות שנעשו לאורך השנים לפרק את הסכסוך רק החמירו את המצב. ההתנגדות ללפיד הפכה לסמל בקרב ראשי הציבור החרדי, וחברי הכנסת גפני וליצמן רק מתחרים מי יציג עמדות קשוחות יותר כלפיו.
בקיצור, יש כאן מתמטיקה פשוטה. אי אפשר לכבוש את השלטון עם מינוס של 30 מנדטים כבר בפתיחה. לא בטוח שביטול הרוטציה בכחול־לבן בין גנץ ולפיד תשנה את התמונה. לא בטוח שגם גבי אשכנזי, אם יעמוד בראש כחול־לבן, יוכל להזיז את החרדים מימין לשמאל, אבל במצב שנוצר חבל לכולם שם על הזמן, ואולי זו הסיבה לאדישות המוזרה 90 ומשהו יום לפני הבחירות.
שובר גלים
אם לפיד הוא אבן ריחיים על כחול־לבן, בנימין נתניהו הוא סוג של מכשול בדהירה העצומה של הימין לכל הכיוונים, המדיני, החברתי, האזרחי והמשפטי. אפשר לתאר מה היה קורה אילולא היה נתניהו מסובך בפלילים ועם אביגדור ליברמן. ממשלת ימין הייתה מושבעת כאמור עם רוב יציב של 65 מנדטים, ושר המשפטים המיועד יריב לוין כבר היה מעביר את פסקת ההתגברות ומתחיל לפרק את בג"ץ והמוסדות הדמוקרטיים.
הגל הימני היה יכול לשטוף את המדינה וגם את יהודה ושומרון. מעולם לא הייתה אחידות דעים כזו בין הממשל האמריקני ובין הממשלה בארץ. לעיתים נראה כי ראשי הליכוד מתונים ביחס לדוברי הממשל הפונדמנטליסטים. השגריר דיוויד פרידמן, מתנחל בנשמתו, הצדיק השבוע סיפוח אפשרי של חלקים מיהודה ושומרון. בליכוד לא העזו לדבר בשפה כזו מאז הסכמי קמפ־דיוויד שחתם מנחם בגין עם הנשיא סאדאת ב־1981. המילה ריבונות ריחפה אי־שם במצע הליכוד, אבל לא שומעים גם היום שרים בכירים שקוראים להחיל ריבונות מלאה או חלקית, חוץ מסגנית השר ציפי חוטובלי.
נתניהו יכול לעשות הכול ברמה המדינית, בגיבוי אמריקני כמעט מוחלט. יש לו כרטיס פתוח לכבוש גם את עבר הירדן, אם כבר מדברים על דוד המלך. נדמה לי שנתניהו אחראי קצת יותר מאשר השגריר פרידמן לעתיד המדינה הזו, ולכן הוא לא יחיל ריבונות ולא יכבוש את עזה. נתניהו מתנגד למדינה פלסטינית, זה ברור, למרות נאום בר־אילן שלו, אבל יודע גם מה המשמעות האמיתית של מדינה דו־לאומית בין הירדן והים. החלום שלו הוא לצלם את המצב הקיים, בדיוק כמו משה יעלון והחברים בכחול־לבן, אבל איתם הוא לא יכול להקים קואליציה.
במילים אחרות, נתניהו לא יכול לעשות הרבה ברמה הפוליטית. בבחירות הוא נתקע, ולא ברור אם תוצאות הבחירות בספטמבר יהיו שונות באופן מהותי ויאפשרו לו חופש פעולה. הנחת העבודה בצמרת הליכוד היא שנתניהו לא יוכל להתחמק בשנה הקרובה מעסקת טיעון עם הפרקליטות שתסמן את סוף דרכו הפוליטית, ואז יתחיל כל המשחק מחדש. בינתיים, כדאי לשים לב, נתניהו מדלג שוב על הדור הבא בליכוד, כוכבי הפריימריז האחרונים, כפי שעשה מאז שנות ה־90. ישראל כץ נבעט למעלה למשרד החוץ ומתפרק מהכוחות הפוליטיים האדירים שהיו לו במשרד התחבורה; אדלשטיין תקוע בכנסת ומחשב את המסלול לנשיאות המדינה; גלעד ארדן מתעופף כנראה לאו"ם, וגדעון סער מנותק קשר לחלוטין.
מי פורץ קדימה? הצעירים והחדשים, שלא מסכנים את נתניהו באופן מיידי: זאב אלקין, יריב לוין, אמיר אוחנה, ציפי חוטובלי, דודו אמסלם, ניר ברקת ודוד ביטן.
