המוהל הגיע לבית שלנו בשעה שתיים ורבע בדיוק. כל כך רציתי שהוא יאחר, אבל הוא הגיע בזמן. כשלחצנו ידיים היד שלי רעדה. המוהל חייך ואמר, אל תדאג, הכול יהיה בסדר. נח, התינוק שלנו, שעוד לא קיבל אז את שמו, ישן בעריסה שלו והזיז את השפתיים בעדינות. פעם בכמה דקות הוא פקח סדק צר בעיניו, השמיע קול דקיק וסדוק, ומיד חזר לישון. כמה פשוט הכול בהתחלה.
המוהל הניח את המזוודה על השולחן בסלון. הצעתי לו כוס מים והוא סירב. הוא הציע ששירה ואני נלך איתו לחדר, לקבל תדרוך, איך עלינו לחתל את נח ביממה הראשונה, ואנחנו הלכנו אחריו, עם מבט מזוגג בעיניים, ולא חשבנו על כלום. הנה, אתם פורשים שני חיתולים, אחד בצורה של משולש, ואחד בצורה של מלבן. אתם מיישרים את הרגליים, ונועלים אותו עם המלבן, בצורה כזאת, הופ, למתוח, והופ, למתוח, הנה, עכשיו עם המשולש, להדק, להדק, יפה, ככה, ואז, ככה הוא לא יכול לזוז. בואו, אני רואה שאתם לא מרוכזים כל כך, אולי תצלמו אותי עושה את זה שוב, וככה לא תתבלבלו.
בסלון הקטן שלנו היו שמונה אנשים. שירה ואני, וההורים של שירה, ואמא שלי, ומתן, חברי הטוב, שצילם את הכול, ומייק המוהל, ונח הקטן, ששכב על הכרית הלבנה וישן. המזגן פעל על העוצמה הכי חזקה, בטמפרטורה הכי נמוכה, ובכל זאת הזעתי מתחת לטלית. איזה דבר נורא מתחולל עכשיו. המוהל מלמל כמה מילים וביקש ממני להקריא את התפילות הכי פשוטות שיש. שמע ישראל , ה' מלך, אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא.
כשהמוהל חתך לתינוק שלנו את העורלה התרחקתי לקצה של החדר. לא הסתכלתי ולא הקשבתי ולא נשמתי ולא חשבתי על כלום. וכשנח התחיל לצרוח מהכאב החד והמר והלא מובן, חיבקתי את אשתי עם דמעות מוזרות בעיניים. לא דמעות של התרגשות, ולא דמעות של שמחה, ולא דמעות של חרדה, ולא דמעות של פחד. דמעות של ברית מילה. בלי להרגיש אמרתי לשירה, איזה דפוק זה, איזה דפוק זה. מה אנחנו עושים.
המוהל ביקש ממני להתקרב ולברך את ברכת המילה, ואני אמרתי אותה, בקול רועד, ובלי טיפה של כוונה. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. אברהם אבינו, האיש שגירש את הבן הבכור שלו אל המדבר. אברהם אבינו, האיש שעקד את בנו השני, והניף מעליו את המאכלת כדי לשחוט אותו.
נח הקטן עדיין צווח מכאב. לא היה לי אומץ להסתכל עליו, או להתקרב אליו, או לגעת בו. כמה מביך. הזמנתי איש כדי לפצוע את הבן שלי, ועכשיו אין לי אומץ להסתכל מקרוב על מה שחוללתי. עד כדי כך אני אפס. בזווית העין ראיתי תחבושות גדולות מלאות בדם, וכמעט התעלפתי. ההורים שלנו כל כך שמחו. הם מחאו כפיים ושרו עם המוהל את השיר, המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים. האירוע הזה לא היה מורכב עבורם. הוא היה רק שמח. כמה גדולים פערי הדורות.
הימים שאחרי הברית היו ימים מלחיצים ורעים. המוהל, שהיה מקצועי ונחמד, לימד אותנו איך לחטא, ואיך לנקות, ואיך לחתל, ואיך לקלח. הוא הסביר לנו באדיבות שהפצע ילך ויחלים, והזהיר אותנו שלא ניבהל מכתמים קטנים על החיתול. ואנחנו עקדנו את נח בחיתולי הבד, בדיוק כמו שהוא הדגים לנו. להדק, להדק, למתוח, למתוח. עכשיו עם המשולש. נח הקטן, כפות ואומלל וחסר ישע, התפתל בכאבים. פעם בכמה שעות הוא התכווץ וצווח בכאב. הוא עוד לא יודע כלום על העולם, אבל כבר כואב לו. כמה מורכב הכול בהתחלה.
אני לא מתחרט על הברית שעשינו לנח. זה היה אירוע אלים, פרמיטיבי, מצלק ועצוב, אבל אני עומד מאחוריו. אפילו לעצמי אני לא ממש יודע להסביר למה. אני זוכר איך רגע אחרי הברית, כשבכיתי שם בסלון, עם צמרמורות קרות בידיים, הרגשתי בכל ליבי ומאודי מין קשר עמוק, סמיך ונשגב, אל דבר מה גדול ממני, חזק ממני. זה כוחה המופלא של מסורת עתיקה ונושנה. היא גורמת לך לעשות דברים איומים ולא הגיוניים, ומציעה לך בתמורה זהות, משמעות, שייכות והקשר.
קראתי פעם מאמר יפה של ד"ר משה מאיר, על ברית המילה. הוא כתב שם שכל הכתבה של זהות לילדים רכים היא מעשה אלים. כשאני מחליט שהבן שלי ידבר בעברית, כשאני אומר לבת שלי שלא תצייר על הספה, כשאני מחליט לגדל אותם בתל אביב הלחה והמכוערת. כל בחירה כזו, שלנו כהורים, היא מעשה אלים. כל הכתבה של תרבות, של נורמות חברתיות, ושל מסורת – היא פעולה פולשנית, כפיינית ואלימה. כך שברית המילה היא בסך הכול אירוע שמחצין את האלימות הזו במקום להסתיר אותה. הוא מבטא את האלימות של הזהות, במלוא אכזריותה. אי אפשר להקנות זהות בלי אלימות. ככה זה. והפצע הזה, ש'הענקתי' לבן הקטן שלנו, הוא פצע מכונן.
בסוף הברית קראנו לבן שלנו נח. בתורה יש לשם הזה משמעות ברורה – "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו". והנה, שמונה ימים אחרי שהוא נולד, כבר פצעתי אותו. שמונה ימים שהוא בעולם, וכבר "מעשינו ועצבון ידינו" באים לידי ביטוי. איזה קשוח. אני מקווה שיום אחד נח יבין אותי, ויסלח לי על הפצע הזה. אני מקווה שיום יבוא ועוד אלמד ממנו נחמה.
