מתקפה קשה, חסרת תקדים בחריפותה, תקף יו"ר הימין החדש נפתלי בנט את מפלגתו הקודמת, הבית היהודי. על המוקד: ח"כ מוטי יוגב, שתקף את מנהיג מפלגתו לשעבר בריאיון לגלי ישראל הבוקר. באבחת סטטוס אחד בפייסבוק, נתן בנט דרור ללשונו והוציא מתוכו את כל הזעם שנצבר בו, כביכול, בימים שבהם עמד בראש המפלגה הדתית-לאומית: עכשיו בנט תומך ביהדות מקרבת ומכילה ותוקף את החרד"ליות של הבית היהודי; עכשיו הוא עומד לימינם של להט"בים, ותוקף את יוגב ואת הציונות הדתית החרד"לית על האובססיה שלהם לנושא – רק סלפי במצעד הגאווה היה חסר כדי להשלים את התמונה.
קריאה בטורים הפוליטיים בסוף השבוע האחרון, כולל כתבתה של שירית אביטן-כהן ב"מקור ראשון", שופכת אור על מניעיו של בנט, ומסבירה את המתקפה הנוכחית: בנט, ש-1,400 קולות הפרידו בינו לבין הכנסת ה-21 קצרת הימים, החליט להמציא מחדש את עצמו ואת מפלגתו כמפלגה של יהדות ממלכתית, מתונה, יהדות של צהר ובית הלל, שנבדלת מזו החרד"לית של בצלאל סמוטריץ' שחולם על מדינת הלכה. דבריו של בנט החדש מכוונים לאוזן ולחיך של הציונות הדתית המתונה, שנותרה ללא בית פוליטי. דווקא להם, לבוחרים הפוטנציאליים של בנט שמוקסמים ממכת המחץ שהיכה את החרד"לים, צריך להזכיר שבשש השנים של בנט בפוליטיקה, ענייני דת ומדינה ניצבו בתחתית סדר העדיפויות שלו, והוא נמנע באופן עקבי מעימותים עם גורמים שמרניים יותר בציונות הדתית.
הוא הדגים את העובדה הזו מהרגע הראשון שלו בכנסת. ב-2013, ימי ברית האחים עם יש עתיד של יאיר לפיד, התקווה לרפורמות בתחום דת ומדינה הייתה בשמיים, כאשר אין בממשלה מפלגות חרדיות שתמנענה אותן. מהר מאוד אותה תקווה התרסקה, כשנודע שבנט תבע – וקיבל – זכות וטו על חקיקה בנושאי דת ומדינה. הבית היהודי של בנט היא שתקעה מקלות בגלגליו של כל ניסיון לשינוי הסטטוס-קוו; בנט עצמו בחר או באדישות, או ביישור קו עם השמרנים.
הטענה שידיו של בנט היו כבולות כל עוד עמד בראש מפלגה דתית לא משכנעת. ראשית, משום שכראש מפלגה דתית הצליח בנט להביא לקדמת הבמה אישה חילונית, וכך הוכיח שגם במפלגה דתית הוא מסוגל לקדם מטרה פוליטית-ערכית שחשובה בעיניו. שנית, משום שגם כשיצא לדרכו-שלו והקים את "הימין החדש", עמדותיו בנושאי דת ומדינה נותרו עמומות.
אין חולק על כך שהרבנים מעולם לא הצליחו לעכל את בנט ואת מנהיגותו. דרכו במפלגת הבית היהודי הייתה רצופה משברים עם גורמים שלא התחברו לאיש ההייטק מרעננה, שלחץ יד לנשים והתחתן עם אישה לא-דתייה. אך כשאתר "כיפה" פרסם סרטונים ובהם אמירות הומופוביות מצד המועמדים בפריימריז לבית היהודי, התגובה של בנט הייתה רפה; כשהרב יגאל לוינשטיין – ששמו נרמז בסטטוס – השתלח ב"סוטים", בנט, כפי שהוא מודה גם כעת, הגן עליו ועל המכינה בעלי בחירוף נפש. בנט גם מתקומם על חברי מפלגתו לשעבר על כך שלא נרתמו לבחירת רב ראשי ציוני, אך הוא זה שהתמהמה וגרר את רגליו לפני שהביע תמיכה ברב דוד סתיו, בישורת האחרונה של אותו מירוץ.
עכשיו, כשהוא נדרש להמציא את עצמו מחדש מבחינה פוליטית, וכשהוא מעוניין לזכות בקולותיהם של בוחרים דתיים מתונים שסולדים מהבית היהודי, בנט מצייר את עצמו כאביר המאבק בחרד"ליות. חבל שאת התפקיד הזה לא נטל על עצמו לפני שש שנים, בצעד מנהיגותי שיכול היה להשפיע באופן דרמטי על יחסי דת ומדינה. אך הנושאים האלה לא עניינו אותו, ודאי לא כמו חמש יחידות במתמטיקה, מאבק בבג"ץ, ובבת עינו – הכרעת החמאס. הזמירות האלה, ולא הזמירות שבנט משמיע כעת, כיכבו גם בקמפיין לפני כמה חודשים. שש שנים היו לבנט כדי להציב אלטרנטיבה לתפיסות שהוא מגנה עכשיו בלהט – בפועל, הוא בחר בדרך ההפוכה. מדוע שנאמין לו עכשיו?
