בנימין נתניהו הסתער בחמת זעם על אביגדור ליברמן. בצלאל סמוטריץ' תקף בחריפות את איילת שקד. מקורבי נתניהו התנפלו על סמוטריץ', והוא, בתגובה, תקף את נתניהו. לקינוח הסאגה הזאת התגלע קרע בין הרב רפי פרץ לסמוטריץ' על ירושת השר בנט שפוטר. וזה רק הקדימון למה שצפוי בימין במערכת הבחירות הזאת.
ראש הממשלה כבר מזמן לא נראה כעוס כל כך. בדקות שאחרי ההחלטה על פיזור הכנסת הוא לא בחל במילים בהאשמותיו כלפי ליברמן. מקורביו ודובריו החרו־החזיקו אחריו בימים הבאים. בליכוד גם הבטיחו להסתער על הקול הרוסי כפי שלא הסתערו מעולם. המטרה: לחסל את ישראל ביתנו. היה מפתיע לגלות שנתניהו הצליח להטמיע בתקשורת בקלות רבה את הנרטיב שלו, שלפיו "ליברמן, ורק ליברמן, אשם". איש לא הפנה אצבע מאשימה כלפי האדמו"ר מגור, שחולל כמה וכמה משברים פוליטיים בממשלה היוצאת. התעקשותו נגד חוק הגיוס שגיבשה מערכת הביטחון הייתה הירואית לא פחות מהתעקשותו של ליברמן. ובכל זאת ראש הממשלה פסק שליברמן אשם, וכולם אימצו את גישתו.
נתניהו, פוליטיקאי מיומן ומשופשף, פיטר השבוע את השרים בנט ושקד, ועורר את שאלת התבונה הפוליטית שבמהלך. בכך הוא אותת שיבוא חשבון בקמפיין שלו גם עם רשימת הימין החדש, אם תקום שוב. הרי ברור שאם בנט ושקד היו עוברים את אחוז החסימה (קצת על חשבון הליכוד, קצת על חשבון איחוד מפלגות הימין, ואולי על חשבון זהות של פייגלין), ייתכן מאוד שלנתניהו היה המנדט ה־61 להקים ממשלה ללא ישראל ביתנו, בדיוק כפי שעשה לאחר בחירות 2015. האם נתניהו מתכוון להילחם במסע הבחירות שלו גם בליברמן וגם בבנט ושקד? האם לא הפנים את לקחי בחירות אפריל? אז זהו, שלא תמיד השכל הישר מנצח. לעתים זה האגו, ולפעמים היצרים. במחנה הימין של החודשים הקרובים יש לא מעט מזה ומזה גם יחד.
ראש ממשלה לעשר שנים
לאחר שהצטננו מעט הרוחות, והקדמת הבחירות הפכה לעובדה מוגמרת, דיבר ראש הממשלה בפני עיתונאים בירושלים. הוא נמנע גם הפעם מלהשיב על שאלות, אך משפט אחד שלו חמק מהעין הציבורית ולא זכה לתהודה. נתניהו ציטט שיחה שלו עם אחד מראשי המפלגות המועמדות לקואליציה, שסיפר לו על שיח שקיים עם ח"כ ליברמן. על פי נתניהו, ליברמן נשאל באותה שיחה מדוע לא יצטרף לממשלה, והשיב: "מה, אני אתן לביבי להרכיב ממשלה? הוא יישאר פה עוד עשר שנים".
הסיפא של נתניהו לסיפור הייתה מעניינת: "טוב, אני לא מתחייב, אני אשתדל". במילים אחרות: נתניהו לא מתכנן שהקדנציה הבאה תהיה האחרונה שלו, והדיבורים על התמודדות אפשרית לנשיאות בעוד שנתיים היו כנראה מוקדמים. לפי התסריט הזה, נתניהו מתעתד להרכיב ממשלה, להעביר החלטה על חסינות בוועדת הכנסת ובמליאה, לחוקק את פסקת ההתגברות שלפיה בג"ץ לא יורשה להתערב בהחלטות הכנסת, לכהן ארבע שנים נוספות, ובבחירות 2023 להתמודד בפעם התשיעית על ראשות הממשלה. אם להמשיך את התסריט הזה, הוא אולי ירצה להתמודד על הנשיאות ב־2029, אחרי שהנשיא הבא, זה שיחליף את ראובן ריבלין, יעזוב את בית הנשיא. טוב, לפני כן נתניהו צריך לנצח בספטמבר הקרוב.
החמצה כפולה
לאופוזיציה היו כל התנאים לנצח השבוע בהצבעה החשאית לבחירת מבקר המדינה. מולם עמד ראש ממשלה שזה עתה נכשל בהרכבת ממשלה חדשה, מוכה וחבול פוליטית. לרשותם עמדו 55 אנשי אופוזיציה, וכל שנדרש היה לאתר שישה חברי כנסת שכעסו על נתניהו על הקדמת הבחירות. יש בכנסת יותר משישה כאלה. בגלל תנאי הפתיחה הטובים, עצומה הייתה התדהמה באופוזיציה על הפער העצום בין תומכיו של רואה החשבון מתניהו אנגלמן, מועמדו של נתניהו, ובין המועמד שלהם, אלוף במילואים גיורא רום. ההפסד – 67 מול 48 – היה צורב. לא רק שלא הצליחו להעביר תומכים ממחנה היריב למחנה שלהם, אלא ששלושה אנשי אופוזיציה תמכו במועמדו של נתניהו, ועוד שלושה נמנעו. האלוף רום תיאר לאחר מכן התנהלות שלומיאלית של כחול לבן.
בליל הטירוף של הקדמת הבחירות בכנסת הייתה באופוזיציה מחשבה לעודד את חברי הכנסת מהימין פרץ וסמוטריץ' לא להצטרף למהלך של נתניהו. באופוזיציה זיהו היעדר חדווה של השניים לפתוח את הקלפים מחדש, במתן הזדמנות חוזרת לבנט, שקד ופייגלין. לשם כך היה צריך לנסות לפתות אותם במשהו, כי הרי בפוליטיקה אין ארוחות חינם. אבל ההנחיה מגבוה הייתה שאין מה להציע להם, וכחול לבן תמשיך בקו הענייני והממלכתי שגיבשה. יצחק רבין סינן פעם כלפי שמעון פרס את המשפט "במסכנות לא בונים מנהיגות". אם להשתמש בפרפראזה, בעידן הנוכחי גם בממלכתיות לא בונים מנהיגות.
חשבון נפש בשמאל
מפלגת העבודה, או מה שנשאר ממנה, החליטה השבוע על בחירות ליושב ראש. ההבנה שחייב לבוא שינוי בצמרת חצתה לאורך ולרוחב את המפלגה, שהוכתה מכה שלא הייתה כמוה בתולדותיה. רק אחרי שייבחר יושב ראש חדש (או חדש־ישן, אם יהיה זה ח"כ עמיר פרץ) תחל המפלגה להרהר כיצד היא רוצה להופיע בבחירות, לבד או עם מרצ.
הבהירה כבר שאין לה עניין לצרף לרשימתה גוויות פוליטיות. מי שטרם החליטה על מהלכיה היא מרצ, ושם יש סימנים לכך שהרשימה בראשות תמר זנדברג תישמר ללא שינוי.
כזכור, גם מרצ נחלצה מהבחירות בעור שיניה, ואם לא תתעשת היא עלולה למצוא את עצמה גם מהצד הלא נכון של אחוז החסימה. הבחירות הבאות יעמדו כנראה, שוב, בסימן קניבליזם פוליטי. הליכוד ירצה לבלוע את שותפותיו מימין (ולכן מיהר משה כחלון, בתבונתו, לסגור עם הליכוד לפני שהליכוד מחסל את מפלגתו בקלפי), ובכחול לבן יתאמצו לחסל את מפלגות הלוויין. ככל הנראה שוב תשלוט כאן ההנחה שלמפלגה הגדולה ביותר יש סיכוי גבוה יותר אצל הנשיא, אם פער המנדטים יהיה גדול.
האישה ששידרה נורמליות
נחמה ריבלין הלכה השבוע לעולמה. הצער מצד שכבות רבות בציבור היה כן ואמיתי. מאבקה במחלת הריאות והעובדה שהופיעה בציבור כשלצידה מחולל החמצן הקטן שליווה אותה עוררו אהדה ואמפתיה.
אחת הדרכים למדוד אדם שמגיע למעמד רם ונישא היא לבחון מי הם חבריו. האם החברים הוותיקים, אלה שהיו שם לפני הכיבודים, הכוח והשררה, נשארו, ומי בדיוק עלה על העגלה אחר כך, כדי ליהנות מהזוהר ומאור הזרקורים. נחמה ריבלין נשארה עם אותם חברים. היא גם לא התלהבה במיוחד מהמעמד שנכפה עליה עם בחירתו של בעלה, ולא חיפשה כבוד או פרסום. היא הייתה מודעת ליתרונותיה, וגם לחסרונותיה. "יש לי פה גדול", אמרה כשדחתה שוב ושוב בקשות להתראיין על ענייני השעה. "אם אדבר, זה יכול להזיק לרובי", הסבירה. היא הסכימה לדבר על הדברים שאהבה: בוטניקה, אמנות, מוזיקה, ספרים. לא היו לה שום גינונים בשנותיה בבית הנשיא. היא תיעבה את המונח "הגברת הראשונה", ומעולם לא ביקשה שיכבדו אותה בכינוי הזה. "תקראו לי נחמה", חזרה ואמרה.
מאידך גיסא, היא גם לא הייתה האישה הקטנה שלצידו. בשיחות פרטיות לא הסתירה את דעתה על כל דבר ועניין; גם על יריביו של הנשיא, גם על אוהדיו. היא זכרה בעל פה מי תמך בריבלין בעת צרה, ומי הפנה לו עורף. לשונה הייתה חדה וחריפות שכלה הלכה לפניה. כשהייתה לה ביקורת, והייתה לה, אי אפשר היה להימלט ממנה. היא בעיקר שידרה לעובדי המשכן, למבקרים הרבים ולציבור הרחב תחושה של נורמליות, בגובה העיניים. יהי זכרה ברוך.
ירון דקל הוא שדר ומגיש בכאן 11
