שלוש או ארבע פעמים זינק ראש הממשלה נתניהו ממקומו במהלך נאום סגן הנשיא מייק פנס, והוביל גלים של מחיאות כפיים באולם המליאה וביציעים הגדושים. פעם אחת אחרי שפנס חזר על הצהרת טראמפ שירושלים היא בירת ישראל, ובהמשך כאשר נקב במועד העברת השגרירות וכשאיים על איראן. נתניהו לא הופתע מהמסרים הפוליטיים של פנס וגם לא מהסגנון האוונגליסטי של נאומו, כאילו היה מטיף בכנסייה באלבמה שמפציר בצאן מרעיתו להאמין בנביאי ישראל. מידת התיאום בין נתניהו לממשל האמריקני הופכת את וושינגטון וירושלים לישות מדינית אחת מול כל העולם ואשתו.
פנס עזב את הארץ ביום שלישי, ואתמול כבר היה אמור ראש הממשלה להיפגש עם טראמפ בדאבוס. בנאומו חזר פנס על האמירה המדינית העמומה של הבוס שלו, המסתכמת בעשר מילים: "אם שני הצדדים ירצו את פתרון שתי המדינות, אנחנו נתמוך". התוכנית החמקנית הזו היא גם משאת נפשו של נתניהו. ראש הממשלה שייך לצד שלא רוצה את הפתרון הזה, ולכן הוא לא יקרה. בינתיים האמריקנים עושים כל מה שנתניהו מבקש: מנכסים לישראל עוד ועוד הישגים בירושלים, ומאשרים בנייה שקטה בהתנחלויות, שממדי הגידול באוכלוסייתן ב־2017 עמדו על 3.4 אחוזים.
האמריקנים ונתניהו בורחים מכל פתרון, ואנחנו נשארים עם הבעיה. מיליוני הפלסטינים ביו"ש, בעזה ובמזרח ירושלים לא ייעלמו מכאן ביום בהיר אחד. בלי היפרדות פוליטית נהפוך למשפחה ישראלית־פלסטינית אחת גדולה, שחיה זו בתוך זו בתנאי מאבק וסכסוך נצחי. כתבתי כאן שאילו טראמפ ופנס היו באמת רוצים את טובתה של ישראל, הם היו מכירים בירושלים כבירת ישראל אבל מציעים שהשכונות הערביות מעבר לגדר ההפרדה יהיו בירת הרשות הפלסטינית החדשה. כך לפחות הם היו עוזרים לנו מול המציאות הדו־לאומית שנוצרת בעיר ומדרדרת את מצבה משנה לשנה. אולי היו גם מנטרלים את ההפגנה הערבית בכנסת, שפוזרה בדרכים שלא נראו טוב בעולם הדמוקרטי.
בימין כבר רואים קדימה, בשמחה ובששון. נפתלי בנט דיבר שלשום על ימיו האחרונים של אבו־מאזן, והוא מייחל להחלת הריבונות על שטחי C והלאה. אבל לאן כל זה מוביל? בשבוע האחרון סיימתי קורס מרתק על משנתו של שבתי בן־דב, הוגה דעות, איש הלח"י ופעיל ימני דתי, שלא זכה מעולם לכבוד הראוי לו. את הקורס הנחה יהודה עציון מעפרה, שאסף את כתבי היד של בן־דב, השקיע עבודת נמלים והוציא לאור ארבעה כרכים עצומים תחת השם "סולם למלכות ישראל היעודה".
אחרי מלחמת ששת הימים הציע בן־דב לעקור לגמרי את "הנוכרים", כלומר הפלסטינים, ואם זה לא הולך בדרכי שלום אז בשיטות אחרות שיאלצו אותם להגר או להתגייר. "אם לא תתקיים הברירה הזו, ממילא גם כל קיומנו כאן יהיה רק אפיזודה", קבע. בסוף הדרך מציע בן־דב מלכות דתית תיאוקרטית שתבוא במקום הדמוקרטיה הישראלית המשוקצת בעיניו. תורתו של בן־דב התקבלה בהתלהבות בידי באי הקורס, שאפילו החלו להתארגן לתנועת גאולה ברוח הדברים, מה שמשקף בעיניי גם את המצוקה הגדולה. לימין בישראל, שהוא הרוב, אין פתרון מדיני ריאלי לבעיה היסודית של מדינה שכובשת עם אחר.
אבל את סגן הנשיא פנס כל זה לא מעניין. רגליו היו נטועות בכנסת אבל ראשו והווייתו ריחפו במקומות אחרים, כמו נוצרים אדוקים רבים שביקרו כאן ולקו בסינדרום ירושלים. בעיני רוחו ראה את 'חזון יוחנן', נבואה שמשיתה על הארץ המובטחת צרות גדולות שיקדימו את התגלותו המחודשת של ישו – זו שטומנת בחובה גם את קץ היהדות. אנחנו המאמינים במשיח צדקנו, נצר לבית דוד, מתעלמים מכל אפוקליפסה נבואית אחרת וטוב שכך, אבל כדאי לקחת בחשבון גם את המוטיב הדתי של ידידינו הטובים מעבר לים.
