פרופ' עומר בונה, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים האוניברסיטאי הדסה עין־כרם, הוא אחד הפסיכיאטרים המנוסים והמוערכים בארץ. כשראיתי אותו עומד בסיום כנס רפואי ומצהיר בגילוי לב שהוא מרגיש כמו הילד ההולנדי המפורסם שניסה לעצור באצבעו פריצת סכר, הבנתי שמשהו לא טוב עובר על החברה הישראלית.
לפני שבועיים הביאה כאן יעל (פרוינד) אברהם, בכתבתה החשובה על הבעיות בשימוש בקנביס, את הנתון המדהים שלפיו שיעור המשתמשים בקנביס לצורכי "פנאי" (לא רפואי) בחברה הישראלית הוא הגבוה ביותר בעולם. לפי מחקרו של ד"ר יוסי הראל־פיש, בעשור הקודם שיעור המשתמשים בישראל עמד על 5 אחוזים מכלל האוכלוסייה. מאז, בתוך שבע שנים בלבד, הוא הכפיל את עצמו פי חמש וחצי, ועומד כיום על 27 אחוזים. מדינת ישראל היא המובילה בעולם בשיעור המשתמשים בקנביס.
על ההשלכות הפסיכיאטריות החמורות, ובחלקן גם בלתי הפיכות, הרחיבה אברהם בכתבתה. הלוואי שבכך היה נגמר הסיפור. הנזק שמביאה עמה מגפת הקנביס נוגע גם ובעיקר בתחום האישי וההתפתחותי.
כאבים הם מרכיב חשוב בבניית האישיות שלנו. כמו שהפתרון לכאבים פיזיים אינו מורפיום אלא טיפול שורש באיבר הפגוע, כך גם המרפא לכאבי נפש אינו במשכך כאבים בדמות קנביס. הסם עוזר לנפש לשכוח לזמן קצר את הכאב והריקנות, אבל גם אחרי שבורחים, הגורם לריקנות ולכאב נשאר בתוך הנפש. לא מרפאים רגל שבורה במשככי כאבים, ולא מטפלים בלב מדוכדך וריקני בסמים.
הדברים האלו נכונים בנוגע לעולם המבוגרים. אצל בני נוער וצעירים עד גיל 25 המצב חמור הרבה יותר. פסיכולוגים קליניים ואנשי חינוך רבים מודאגים מאוד מהשלכות השימוש בקנביס על עתיד החברה שלנו (סיכם בתמצית את הטיעונים והחששות הללו הפסיכולוג הקליני דוד בנאי, בהרצאתו "כובע קסמים, כובע קסמים"). כשמבוגר בורח מכאבי הנפש שלו באופן מלאכותי, זאת בעיה. כשבני נוער, שנמצאים בשלבי עיצוב קריטיים של האישיות שלהם, בורחים מכאבי הנפש וממלאים את המוח בסמים – זה הרסני, קטלני ובלתי הפיך. לא צריך להיות מומחה גדול לחינוך כדי להבחין שגדל כאן דור שלם של נוער ילדותי וחסר אישיות, שבורח מכאבי הנפש שלו במקום להישיר מולם מבט ולהתמודד איתם.
ומי עומד מאחורי התהליך הבלתי הפיך הזה? מנהיגי החברה הישראלית. חברות הקנביס גייסו לשורותיהם, באמצעות כסף נדיב, ראשי ממשלה לשעבר, אלופים בדימוס ובכירים במערכת הביטחון, כדי לתת נופך של הוגנות ולגיטימציה לשימוש בסם.
אהוד אולמרט היה די הגון להודות בכך בשבוע שעבר בריאיון ב"כלכליסט": "אף אחד מאלה שפנו לאהוד ברק, לעידו נחושתן, ליוחנן דנינו ואליי לא עשו זאת כי חשבו שאנחנו מומחים לקנביס", הודה בגילוי לב. "הם חשבו שאנחנו יכולים לעזור לקדם את החברות". הצמרת המדינית־ביטחונית של מדינת ישראל נשכרה בכסף מלא כדי לתת לקנביס תעודת יושר.
ועכשיו לחדשות הטובות: פרופ' עומר בונה אינו בהכרח היחיד שצריך לעמוד מול הזרם. נכון שהשימוש בסם הקנביס כילה כבר הרבה חלקות טובות (מורה בממ"ד סיפר שהוא היחיד בצוות שאינו משתמש בסם), אבל זה לא אומר שאין מה לעשות. אפשר לעמוד מול השטף הזה. אין הדבר תלוי אלא בנו. אם אנשי החינוך יבינו את גודל הסכנה ואת גודל השעה, נוכל לעצור את השיטפון. מניסיוני האישי בתחום החינוך אני למד שהנוער ישר ואמיתי, וכשמדברים איתו בגובה העיניים הוא מקשיב, מפנים ומיישם.
למרות רעשי הרקע של החברה הישראלית הרחבה, התומכת בשימוש בקנביס, אפשר לדבר עם הנוער ולהסביר לו לאיזו תהום מדרדר את כולנו השימוש הקבוע בסם. אם נציג בפני הנוער עולם של תוכן ומשמעות, הוא יעדיף אותו על עולם של בריחה והתנתקות. אם נכוון את בני הנוער לחפש שאיפות ערכיות, הם לא יצטרכו שאיפות מהקנביס.
הם אומרים שהרכבת כבר יצאה. אז הם אומרים. אנחנו חיים במדינת ישראל, וכאן גם כשרכבת יוצאת לדרכה זה לא אומר בהכרח שהיא תגיע ליעדה. במדינה שלנו רכבות עוצרות באמצע הדרך. גם רכבת הקנביס יכולה וחייבת להיעצר. במדינה שלנו רכבות עוצרות באמצע הדרך. גם רכבת הקנביס יכולה להיעצר.
