הן חיכו לי ליד הכיתה שבה אמור היה להיערך הפאנל שהוזמנתי להנחות. לא הופתעתי. כמה ימים קודם לכן כבר תייגו אותי בפוסט זועם. אני עוד מסדירה נשימה מהליכה בחום הדרומי. הן מולי. ארבע סטודנטיות מהמכללה. אחת מהן עם שלט. בלי שהספקתי לקרוא את הכתוב בו הנימה ברורה. "תבטלי את ההשתתפות שלך, את תצאי גדולה", אמרה לי אחת מהן, סטודנטית למשפטים. "הם לא ראויים לקבל שום במה", פסקה.
הם – אלו חברי הכנסת לשעבר חיים רמון וינון מגל. האחד הורשע בביצוע עבירת מין מהרף הנמוך ביותר. יחימוביץ' למשל, שלא נחשדה אי פעם באי־פמיניזם, אמרה על הפרשייה כי היא "הייתה צריכה להיגמר בסטירה". השני השעה את עצמו מלשמש חבר כנסת, והתלונה שהוגשה נגדו לא הגיעה לרף הפלילי. השיבוץ של שניהם יחד היה כנראה טעות מצד מארגני הפאנל, כי כל אחד מהם לחוד בהרכב שונה לא היה מרים שום גבה, פמיניסטית ככל שתהיה. ועם זאת, בעיניי לא היה מדובר בטעות שמצדיקה שאבטל את השתתפותי בפאנל בגינה. יותר כמו טעות שבשפה הדתית יכנו "מראית עין", סעיף הלכתי שנגזר מהכלל "והייתם נקיים מה' ומישראל". כלומר אין בזה חטא של ממש, אבל זה לא נראה טוב. בכל זאת, כדי לא לתקוע אצבע בעין לבשורת הפמיניזם, שנשאה בכנפיה שינויים מבורכים באמת לעולם, ראוי היה להיות נקיים יותר מה' ומישראל ומבנות ישראל.
האם זו טעות של מארגני הפאנל? בשפה הדתית יכנו זאת "מראית עין" כלומר אין בזה חטא של ממש, אבל זה לא נראה טוב. השאלה האם אין לאנשים כמותם שום מקום בציבוריות הישראלית?
אני לא נוטה לקיים דיונים במרחבי הפייסבוק, מהסיבה הפשוטה שלעיתים רבות מדי השיח אלים ותוקפני, ולכן לא חרגתי ממנהגי ולא הגבתי לדיון בפוסט שבו קראו לביטול הפאנל. אבל אשקר אם אומר שהטענות שהועלו שם לא הביאו אותי לידי הרהור: איך נראות פני החברה שעליהן אנחנו חולמים וחולמות? האם מעלליהם של רמון ומגל מצדיקים גירוש והגליה לנצח נצחים מהזירה הציבורית?
אולי מה שצריך לעשות זה להטביע על מצחם אות קין ואז כולן יהיו שמחות ומרוצות? כן, ככל שאני חושבת על זה, מדובר בפתרון מצוין. אני גאון. הרי פרשנינו נחלקו אם אות קין הוא סימן או אות ממש (letter או sign). לפי חלק מהפרשנים האות שנחקקה במצחו של קין, הרוצח הראשון עלי אדמות שטימא את הארץ בקללתו, הייתה למעשה אחת מאותיות שמו של הא־ל ונועדה להגן עליו מפני אויביו שירצו לפגוע בו, ולא רק לסמן אותו כאחד שסטה מהדרך. אם קין, הרוצח השפל, מקבל הגנה מהא־ל חרף מעשיו, יש לי על מי להיסמך כשאני רואה פושעים קלים יותר החוזרים לחיק החברה, או הופכת להיות "משת"פית" שלהם.
ביציאה מהפאנל ננזפתי במבטה של אחת הפעילות הפמיניסטיות. אני לא פמיניסטית מצטיינת כמותן, אבל וואלה, אין אני מרגישה צורך להכות על חזי אשמתי בגדתי על שישבתי לצידם. אף פעם לא חשבתי שאהלל את הנורמליות ככה. אני הרי סופר־מגה־מיוחדת (ברור, דור ה־Y). אבל גם סופר־מגה־מיוחדים יכולים לחוות התגלות ולהבין כמה הנורמליות רצויה לפעמים. כמה מגניב יכול להיות נורמלי, כשהכול צועק וחד ולא מידתי.
אז למה אי אפשר להיות נורמליים? להיות פמיניסטית אבל להחזיק בעמדה שלא צריך לרדוף לעד גברים, גם אם סרחו או נכשלו בלשונם. השינויים שנשים וגברים פמיניסטים חולמים עליהם ופועלים למענם, קורים. ברור, ברור, הדרך עוד ארוכה. אבל האם נכון לעמוד עם שוט ולהצליף בכל פעם שאחד מהם, אחרי שישב בפינה כמה חודשים או שנים, נצפה מפלס בחזרה את דרכו לחברה. האם אין לאנשים כמותם שום מקום בציבוריות הישראלית, כשברור שהם לא יעזו לעשות מה שעשו בעבר?
ולמרות החשש שלי לחטוף על הראש על המילים האלו, הנה אני, בתאל קולמן, אישה חזקה, שמעיזה לומר את דעתה, מתייצבת לפניכם זקופת ראש ואומרת – לצד הדרישה הבוערת לתיקון עולם, יש גם מקום לאנשים שחטאו לחברה ושילמו בשמם הטוב ובמעמדם, ואין שום צורך להפוך אותם לצוררי האנושות כולה.
כתף לנפגעות
חמש מתוך הנשים שנפגעו מעזרא שיינברג יוצאות בקמפיין מימון המונים, במטרה לממן את התביעה האזרחית שלהן נגדו, ומבקשות את עזרת הציבור בעשיית צדק. "אנו טובעות כבר ארבע שנים, מאז חשיפת הפרשה, בהוצאות משפטיות ואחרות של עשרות אלפי שקלים".
"נגד הרב לשעבר עזרא שיינברג התלוננו 14 נשים במשטרה, והוגשו 12 כתבי אישום חמורים. במסגרת הסדר טיעון הוא הודה והורשע – ללא הצהרת חרטה – בשמונה כתבי אישום, על פגיעה בשמונה נשים שונות. מעשי אינוס, מעשים מגונים, הדחה וקבלת דבר במרמה. אלו היו האישומים. זה מה שהמפלצת הזה עשה. שיינברג פגע אנושות בעשרות נשים (ובבעליהן, ובילדיהן, ובמשפחותיהן) במשך תקופה של יותר מעשר שנים, בחלק מהמקרים – באותה אישה במשך תקופה של למעלה מעשר שנים", כך הן כותבות בדף הנחיתה של הקמפיין שלהן. ככתבת שליוותה חלק מהמאבק הזה, אני רק יכולה להצטרף לבקשה שלהן. מגיע להן צדק. מגיע לנו צדק. וזה שיש להן כוחות נפש להיאבק על הצדק, זה בגדר נס. אנחנו חייבים להיות איתן.
עוד חוזר הניגון?
לאאאאא! רק לא עוד פעם! התעוררתי שטופת זיעה קרה. ובחלומי חלום בתוך חלום בתוך חלום. הלכתי למטבח. כלומר זוועה בתוך זוועה בתוך זוועה. ללגום כוס מים. כלומר מערכת בחירות שמובילה למערכת בחירות שמובילה למערכת בחירות. איפה יש פה מים בתוך כל המדבר הזה? ובכל אחת מהן אנחנו, קרי האזרחים הפשוטים, ממשיכים לשתף פעולה עם הטירוף הזה. איה מים חיים? בטוחים שאם רק הפעם נשים את הפתק הנכון, תיפתח דלת קסמים שתגאל אותנו מייסורי הבחירה. למה לעזאזל אין מים בברז?
זאת כנראה פעם ראשונה שמישהו מעמיד תנועת־נגד לחרדים, ששנים ארוכות מנצלים את כוחם הפוליטי ביחס לא הולם לכוחם בחברה, ועכשיו כשליברמן עושה את אותו מעשה, עם כוח פוליטי קטן אף יותר משל החרדים, אנחנו מבינים כמה זה לא הגיוני. לא כשליברמן עושה את זה ולא כשהחרדים, שאליהם פשוט כבר התרגלנו. בשורה התחתונה משהו עובד פה מאוד לא טוב אם בסיומה של מערכת בחירות אנחנו עלולים להיגרר למערכת בחירות נוספת.
וכי למה מגיע לנו העונש הזה? וכי למה מגיע לנו שכספי המיסים שלנו, שבשבילם אנחנו עובדים קשה מאוד, יושחתו לריק? הרי שום דבר מהותי לא הולך להשתנות אם נלך שוב לבחירות עוד שלושה חודשים. ובבקשה אל תדברו איתנו על "רצון הבוחר" ועל "קדושת הדמוקרטיה", כי אנחנו בדיוק אחרי מערכת בחירות ושמענו כבר הכול, ושבענו מאוד מאוד. רק־לא־ביבי זה כל כך תשעה באפריל 2019. רק־לא־עוד־בחירות זה הדבר החם באמת. 
