מכירים את המחקר האקדמי המוכיח שחיילי צה"ל לא אונסים פלסטיניות כי הם גזענים? את המחקר הזה מצטטת עו"ד לאה צמל בריאיון להארץ, לרגל צאת סרט העוסק בדמותה. העיוות הזה נמצא בבסיס תפיסת עולמה של צמל. היא כל כך שונאת אותנו, שהיא אפילו מתקוממת נגד זה שאנחנו לא אונסים פלסטיניות. כל מה שאנחנו, היהודים הציונים עושים, מקורו ברוע מפעפע. הרי לא ייתכן שאיננו אונסים בגלל רמה זו או אחרת של מוסר.
יש לי כבוד לאידיאליסטים. אני שמחה שיש אנשי שמאל אמיתיים בארץ, שמיישרים אותנו קצת. אנחנו רצים קדימה עם האידיאולוגיה שלנו שלעיתים מעוורת אותנו, ואנחנו צריכים קוון שישרוק כשיש עבירה. זה מעצבן, זה מאט את ההתקדמות, אבל זה הכרחי. אני לא מאמינה שיש אידיאולוגיה שמצדיקה פשעים מוסריים, וכשאין הצדקה מוסרית למה שאנחנו עושים – הכול יתפורר. כולנו נפסיד. אנחנו חייבים להיות נקיים משחיתות, משיכרון כוח, מאלימות שאין בה צורך.
אבל לאה צמל איננה אידיאליסטית. קשה לי להסביר מה היא כן: האם מדובר במחלת נפש? בשנאת ישראל? בהלקאה עצמית עד אובדן? ברצון לתשומת לב? איני פסיכולוגית (או פסיכיאטרית לצורך העניין), אבל ברור שמדובר באקזמפלר כמעט ייחודי, נוטף שטנה כלפי עמו.
קחו למשל את העובדה שצמל יצגה את עבד אל־עזיז צאלחה, הפלסטיני שידיו המגואלות בדם חיילינו הופיעו בחלון בניין המשטרה הפלסטינית ברמאללה בזמן הלינץ' הזוועתי באוקטובר 2000. לשאלתה של המראיינת רוית הכט אם היו לה לבטים בעצם ייצוגו, עונה צמל "לא. בכלל לא. איזה לינץ'. אפשר לחשוב". מה זאת אומרת איזה לינץ'? זה היה אירוע מחריד, מקשה הכט. "הוא היה צעיר מאוד", מתרצת צמל. והכט מתעקשת: את היית עושה דבר כזה בגיל צעיר מאוד? "לי לא הרביצו בכל מחסום בגיל צעיר מאוד. אבל הכי חשוב לנתח את האירוע". אז בואי ננתח את האירוע, מתרצה הכט, ומתארת את הזוועה: שני חיילי מילואים ישראלים נקלעים לרמאללה, נשלפים מהמכוניות שלהם בידי שוטרים פלסטינים, המון צמא דם מכה אותם, עשרות פלסטינים רוצחים אותם בתחנת המשטרה, ואז משליכים אותם להמון שמתעלל בגופותיהם.
"היו הרבה משתתפים", מסבירה צמל את הרוע. "היו שוטרים שעשו את רוב הדברים, והוא היה צעיר שנגרר לתוך תחנת המשטרה. הוא לא היה שוטר. אחר כך גם הגנתי על שני שוטרים שנטען שהשתתפו והם עצמם אמרו שהם לא השתתפו. אבל הבחור הספציפי הזה, הוא לא הרג אותם במו ידיו. מסכנצ'יק כזה".
באמת מסכן. הוא המסכן, ולא ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי שנרצחו על ידי המון פלסטיני (שכנראה כולם חטפו מכות במחסום או הופלו על רקע גזעני כשלא אנסו את אחותם). הוא המסכן ולא חנה, אשתו של יוסי, לא רועי, שני ועידן שלא יראו עוד את אביהם. גם לא אירינה, אשתו של ואדים, שנשאה ברחמה את בנם, אשר נקרא על שם אביו שלא פגש מעולם בגלל אותו מסכנצ'יק.
כל מה שהוא וחבריו הרוצחים הפלסטינים עושים, הם עושים כי הם קורבנות. קורבנות ה"כיבוש", כמובן. כלומר – אנחנו הבאנו אותם לרצוח אותנו, זה הדבר היחיד שהם יכולים לעשות מתוקף הנסיבות.
לפי דבריה של צמל בריאיון, אין לה אינטרס לייצג את הפלסטינים כולם, אלא רק את המתנגדים ל"כיבוש". "אף פעם לא אייצג משת"פ, למשל", היא אומרת. חבל, שמעתי שהם עוברים עינויים איומים בכלא הפלסטיני. אבל שוב, כנראה לא הם המסכנים, אלא מעניהם.
נכון, במשטר דמוקרטי ובמערכת חוק המושתתת על צדק, כל אדם זכאי לייצוג. לפעמים צריך לייצג גם את חלאות האדם, רוצחי התינוקות, מרטשי הגופות, את הרוע המעוות בהתגלמותו. צריך לנשוך את השפתיים ולעשות את זה. אבל לאה צמל לא נושכת את השפתיים. היא מדלגת לאולם בית המשפט עם מזוודה מלאה בטיעונים מעוותים.
גם כאן אפשר למצוא נקודות אור. הבהובים. ראשית, היוצא מן הכלל המעיד שהכלל בריא בנפשו. חפץ חיים. שנית, צמל מפסידה ברוב מוחלט של התיקים שהיא מייצגת, כך שאולי יש גם קצת היגיון בריא במערכת המשפט שלנו.
