תוכחת הזעם של ענברי כלפי הציבור הדתי לאומי לקתה ברדוקציה לא מבוטלת. מכיוון שאני מגיע מתחום המחקר הקולנועי, אבחן את טענתו של ענברי על התחום. לא נתמקד בכך שמעיניו של ענברי נסתרו יוצרים כאורי אלון ואלירן מלכה; גם לא נקדיש את כוחותינו לחלוק על קביעתו כי יצירות כגון "סרוגים" או "ההסדר" (המייצגות מתח אוניברסלי מרתק בין מסורת למודרנה) נשארות "חוויה אנתרופולוגית" מכיוון שהן אינן פורצות את גבולות המגזר (ואולי "הסנדק" הוא חוויה אנתרופולוגית כיוון שאינה פורצת את גבולות המגזר הסיציליאני בניו יורק? ואולי "הביתה" של אסף ענברי הוא חוויה אנתרופולוגית כיוון שאינה פורצת את גבולות הקיבוץ?).
אך כן תכאיב לנו הטעות היסודית בקביעתו של ענברי, שלפיה התרבות הישראלית הלא־דתית הינה, כמצופה ממנה, עגלה ריקה. ענברי תמה "מאין ימצאו לה, לתרבות הישראלית קצוצת השורשים, יוצרים שיעניקו לה את העומק התרבותי הדרוש לקיומה של תרבות עברית", וקובע כי "החברה החילונית, שהתקשתה להצמיח יוצרים שכאלה עד כה, תתקשה בכך גם להבא".
אילו צפה ענברי בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות, היה מגלה כי מזה שני עשורים פוקדים את מסכי ארצנו עשרות סרטים המעבדים בדרכים שונות מטענים של אלפי שנות מסורת יהודית. דוגמאות לא חסרות: המשגיחים (מני יעיש, 2012), שבעה וגט (שלומי ורונית אלקבץ), אבינו (מני יעיש, 2016), פלאות וסיפור אחר (אבי נשר, 2013, 2018), ישמח חתני (אמיל בן שמעון, 2016), האושפיזין (גידי דר, 2004), למלא את החלל ולעבור את הקיר (רמה בורשטיין, 2012, 2016), חופשת קיץ (דוד וולך, 2007) גאולה ומקום בגן עדן (יוסי מדמוני, 2014, 2018), וזה עוד לפני שדיברנו על מבני עומק קולנועיים המתכתבים עם מיתוסים יהודיים.
הסרטים בעלי העומק התרבותי־יהודי רבים כל כך, עד שחוקרת הקולנוע ד"ר רעיה מורג כתבה כי "בשנים האחרונות אנו עדים לעליית גל של מוצרים תרבותיים העוסקים בתהליכי חזרה בתשובה או בהתחרדות, בתמות דתיות, בדמויות דתיות ובסמלים דתיים. סרטים עלילתיים, סדרות טלוויזיה והצגות תיאטרון המציגים את העולם הדתי מציפים את התרבות הישראלית". סיבות רבות לפריצת היהדות אל תוך הקולנוע הישראלי ולא כאן המקום לדון בהם. אך בהחלט יש לדון בלגיטימיות של מאמר, שאינו עושה את המתבקש מאליו: בחינת המציאות לאשורה.
ד"ר אדם צחי הוא מרצה לקולנוע במכללת הרצוג
