אני משתף באכזבה גדולה שיש לי ובתקווה. מאז שאני זוכר את עצמי אני תולה את הדגל לכבוד יום העצמאות ומתרגש מחדש שנה אחר שנה כשהדגל הכחול־לבן מתנפנף ברוח. במשך השנים התרגלתי לתלות את הדגל בערב יום השואה. השנה, אולי בגלל תחושה פנימית סמויה של צורך במתן דוגמה אישית לסביבה, הקדמתי מעט ותליתי את הדגלים בחזית הבית במוצאי חג הפסח. קיוויתי ששכניי היקרים ילכו בעקבותיי יותר מכפי שהיה בשנים קודמות. אנחנו גרים ברחוב קטן וחמוד בלי מוצא. כל שכן שנכנס לרחוב עובר ליד הדגלים שלנו ונחשף אליהם.
בבוקר יום הזיכרון ובערבו, שעות לפני כניסת חג העצמאות, בדקתי מה מצב המסורת היפהפייה של תליית דגלי ישראל בכל בית, והתאכזבתי מאוד. רק חמישה שכנים מתוך 16 ברחובנו תלו דגלים בבתיהם. קיוויתי שבשכונה המצב טוב יותר והסתובבתי בין הרחובות והבתים, אך מופע הדגלים היה דומה לשלנו ומצומצם ביותר.
כך גם בעירי, מדינת תל־אביב. חשבתי שבנתיבי איילון, ההומים כלי רכב מכל רחבי ארץ ישראל, יאזנו נהגי הפריפריה את התמונה. מיקי, חברי, יצא לנתיבי איילון בעקבות פוסט שהפצתי וספר 15 מכוניות מעוטרות דגלי ישראל מתוך 300 שחלפו לידו.
יש לי כמה השערות המסבירות את התמעטות תולי הדגלים ביום העצמאות. כולן גרועות.
הראשונה, בנק הפועלים "אשם" כי הפסיק מסורת רבת שנים שבהן צירף דגל חינם לכל עיתון שמופץ למנויים או נמכר בקיוסקים. השנה הבנק חילק דגלים חינם רק למי שנכנס לסניפיו. גם מעטפות הדו"ח החודשי הנשלחות בדואר ללקוחות הבנק עוצבו עם דגל ישראל. בנק הפועלים אף יצא במסע פרסום חוצות מרגש ומפעים בכיכובם של ספורטאים כחול־לבן שזכו במדליות במשחקים הפאראלימפיים. אך בשורה התחתונה, לא הפיץ הבנק את דגלי הבד לכל עם ישראל כמו בשנים עברו.
הסיבה האפשרית השנייה היא שהמשטרה "אשמה". השוטרים הצליחו יתר על המידה להניס את רוב מוכרי הדגלים, שבעבר חירפו את נפשם תמורת שקלים ספורים בכל פעם והתדפקו על חלונות המכוניות הממתינות לאור הירוק בצומתי הכבישים.
הסבר אפשרי שלישי: אולי הימין "אשם". השחיקה בכבוד לדגל מצד חלק מהציבור נובעת מביקורת על הימין, ש"הפקיע" את הדגל. ההסבר אינו מסתדר עם המוני התל־אביבים שהצביעו לכחול לבן בבחירות אך לפני שבועות ספורים. גם ביישובים אחרים רבים הצביעו בפתק כחול לבן, אך לא בתליית דגל ישראל ביום העצמאות.
והסיבה האחרונה שעולה בדעתי היא שאולי אני רגיש מדי לנושא, אולי אני נוסטלגי חסר תקנה, אולי דגל הוא אביזר של פעם, והיום התבגרנו ואנחנו במקום אחר. שיתפתי חברים רבים בתסכולי מהשחיקה במנהג הישראלי היפה של תליית הדגל בחג העצמאות והגעתי למסקנה העגומה שכל התשובות שגויות.
איני מוכן להיכנע לציניקנים ולאדישים, בכל הקשור לסמליות שבדגל ולגאוותנו הלאומית. אני משוכנע שביכולתנו ומחובתנו להפוך את המגמה. זו אינה סוגיה פוליטית. עלינו לגבש תוכנית שתתבסס על פעולה של כל אחת ואחד מאיתנו שאכפת לו ולה מהמדינה שאנו חיים בה.
אנחנו, המבוגרים האחראים, נחליט שכל אחד מאיתנו יפנה לעשרה ילדים לפחות ונעניק להם דגל במתנה, בתנאי שהילד מבטיח לתלות את הדגל בחלון ביתו או היכן שיתאים לו ולמשפחתו. כלומר, בהשקעה של 50 שקלים אני יכול לגרום לעשרה ילדים להפתיע את משפחותיהם עם דגל ישראל לכבוד חג העצמאות. אין הורה שיעמוד בדרכו של ילד כזה.
אנחנו המבוגרים האחראים למדנו בילדותנו שאסור לקטוף את פרחי הבר, וכך חינכנו את הורינו. וראה זה פלא, ישראל 2019 מכוסה פרחי בר שפעם, לפני שנים לא רבות, כמעט הוכחדו. גם לחגור חגורת בטיחות במכונית נאלצנו ללמוד מילדינו.
אז ביום העצמאות הבא המשימה שלנו היא לגייס את הילדים ברחוב, בשכונה ובכל מקום שבו ניתקל בהם, כדי להחזיר את דגל ישראל היפהפה והמרגש שלנו לראש התורן.
אורן מוסט, תושב תל־אביב שעלה ארצה בגיל חצי שנה, הוא ממייסדי סלקום וגולן טלקום
