בנעוריי המתרחקים, כשעדיין היינו שבויים של ערוץ אחד ויחיד, היה האירוויזיון חגיגה בלוח השידורים הישראלי. אי אז בשנות השבעים והשמונים הטקסטים של השירים עוד היו נאיביים להפליא, והביצועים נטולי פירוטכניקה ועירום מתקדם, כך שלא הייתה סיבה להרחיק את הילדים מהמסך הגדול (שהיה לא ממש גדול, ובעיקר היה עבה). אז החוכמולוגים עוד לא כינו אותו אירובּיזיון, והוא טרם נוכס לקהילה מסוימת אחת בלבד; השירים על פי רוב נחשפו לעינינו לראשונה על הבמה האירופית התורנית – בלי ספוילרים ובלי אתרי הימורים שיצפו את העתיד וייַבשו מדינות שלמות בהיעדר אופק ניצחוֹני. כמו משחקי מכבי בחמישי בלילה, כמו "פסוקו של יום" ששלח אותנו לישון, ואפילו כמו כתובית ה"סליחה תקלה" שנתקעה על המרקע שלנו – גם האירוויזיון היה מדורת שבט שקשה להימנע ממנה.
מאז הרחיבה תחרות השירים הביזארית את שורותיה לעוד מדינות, שנולדו במפתיע או שהצטרפו בחדווה. היא עברה כמה תמורות מרחיקות לכת, ממש כמו הטלוויזיה הישראלית. אבל בסופו של דבר נשאר האירוויזיון אותה תחרות ישנה וטובה, שגורמת למיליוני כוססי ציפורניים להתיישב מול המסך, להתרגש קלות כשבן ארצם ודגלם מופיעים בקדימון על רקע נופיה המרהיבים של המארחת התורנית, ולקוות בכל מאודם שאולי בכל זאת המועמד שכיסחו כל הדרך לבמה יביא את הדוז פואה. ומה אני אגיד לכם, אני איתם. ככה, עם השביס הלינור־אברג'ילי שלי, מתחמם לי הלב כשאני רואה את המתמודדים ואת האוהדים כאחד.
נכון, זו כבר לא השפה שלי שנציגינו שרים בה. זו לא מסורת ישראל סבא ובטח לא סבתא, אבל אלה החברים שלי מהמרקע בסלון, אלה שלפני כמה חודשים עמדו נרגשים מול מסך מתעתע ב"הכוכב הבא", עם שופטים ישראלים וקהל ישראלי ששלח אותם לייצג אותנו. לייצג מה? – מה זה משנה. זה הדגל שלי שמתנוסס שם, ואלה הנציגים שלי שמכריזים כמה נקודות נותנת ישראל – לא תל־אביב, ישראל – לנציגי מדינות ביבשת שאנחנו לא ממש חלק ממנה. וזה הדגל שלי שהתנוסס שם בגאווה כשנטע זכתה. מה איזו נטע? נטע שלנו, שבכלל לא אכפת לי אם רב המשותף או המפריד בינינו, ובכלל לא חשוב אם אני מבינה או מתחברת למוזיקה שלה. אני רק שמחה שהיא הצליחה לשמח כל כך הרבה מבני עמי שנהנו מההופעה ומהניצחון שלה.
אני שמחה בקהל הגדול שנוהר אחרי הקסם הצבעוני והחד־פעמי הזה, מהבלי העולם הרחוק כל כך מהקיום היומיומי שלנו. ואני נהנית לראות אותו בשמחתו ומכבדת את טעמו – ממש כפי שאני מייחלת שהוא ילמד לכבד את הבחירה שלי באירוע עם מחיצה שמתקיים בכיכר רבין, או בישיבות שנבנו לתפארת, או במופע תיאטרון גבה מצח ואף. קרנבל אירופה הוא לא תמיד התרבות שלי, אבל זו התרבות של אנשים שאני אוהבת, של חלק ניכר מהעם שלי, עם שצמא נואשות לנורמליזציה, להיות חלק ממשהו גדול. גם אם אני מתנגדת לנחיצות הזו, אז מה? כל עוד אני מבקשת שיכבדו את התרבות שלי, אני מתאמצת להבין את התרבות של קבוצות אחרות במדינה שלי.
אתם יכולים להזריק לעצמכם אינסולין בשאט נפש ציניקנית. אתם יכולים להתחלחל מהתמימות והפתיחות. זה בסדר, גם את זה אני אוהבת. גם זה חלק מהעם שלי, המוכרח לגרד ניתוחים פסיכו־סוציאליים משביתי שמחות; המחויב להביך כל אידיאולוגיה, כל תרבות, ולהציג אותה בשיא כיעורה ומגוחכותה. גם הציניות הזו נושאת אותו דגל כחול לבן, אותה ישראליות יהודית מתבקשת. גם היא חלק מהחגיגה. האירוויזיון הוא כבר לא ממש כוס השוקו שלי, אבל כל מי שמתרגשים ומתבאסים סביבו, בהחלט כן. בהצלחה, קובי. תיהנה מכל רגע.
