היה זמן קצר בחיי, שבו אנשים טעו לחשוב שאני רב קוּל. הייתי רב צעיר, בלי זקן ועם ג'ינס, שיודע לצטט את ג'ון לנון, ולמשך כמה דקות זה הספיק כדי להטעות את העולם. מאז כבר התעשת העולם (כלומר, הנתח הזעיר של העולם שכל העניין רלוונטי לו), והבין מי אני באמת. אבל עדיין אני מוצא בתוכי התנגדות פנימית להבעת עמדות חנוּניות בעליל, גם אם הן אמת גמורה. אני יודע שזו עצת היצר הרע של המגניבוּת, ועושה מאמץ להתגבר עליו ולומר את האמת, גם אם היא לגמרי לא קוּלית. הנה אמת כזו: אני חושב שהאירוויזיון הוא בזבוז קיצוני ומיותר של כספי ציבור.
לא שמעתי אף אחד שמתיימר לטעון שהאירוויזיון הוא אירוע של תרבות גבוהה, שיש לו תרומה גדולה ועמוקה ליצירה המוזיקלית בעולם. האגדה מספרת שפעם שאלו את לנון אם רינגו סטאר הוא המתופף הכי טוב בעולם, ולנון השיב: הוא אפילו לא המתופף הכי טוב בביטלס. על דרך זו, חובבי מוזיקה אומרים שברור שהאירוויזיון אינו פסטיבל המוזיקה הכי טוב בעולם, אבל הוא אפילו לא הפסטיבל הכי טוב באירופה. זו בסך הכול מסיבה ענקית ויקרה (שגם כרוכה בהרבה חילול שבת).
כמה יקרה? מדברים על כ־140 מיליון ש"ח, רובם מתקציב תאגיד השידור, כלומר: מכספי הציבור. האם הציבור כל כך מתלהב מהמסיבה הזו, עד ששווה לקיים אותה בכל מחיר? כחודש לפני התחרות פרסמה התקשורת שאין קונים לכרטיסים שהוצעו למכירה. המארגנים החלו להציע הנחות גדולות, ועדיין התקשו לשכנע את הישראלים לשלם מכספם הפרטי על האירוויזיון. גם את מחירי הפרסום באירוע נאלצו לחתוך בחמישים אחוזים. אז למה אירוע שלא הרבה מוכנים לשלם עליו מכיסם הפרטי צריך להיות ממומן בנדיבות מכספי המסים של כולנו? המדינה שולחת יד לכיסים שלנו וגובה מסים, כי אין ברירה. כשמדובר בהפקה של מסיבת־ענק ראוותנית – בהחלט יש ברירה.
אומרים: זו השקעה מצוינת של המדינה, שמביאה המון תיירים. לפני שנה דיברו על עשרות אלפי תיירים שינהרו לארץ לכבוד האירוויזיון. היום מדברים על אלפים בודדים. הרבה פחות ממספר התיירים שמגיעים לישראל בכל שנה לכבוד הפסח, למשל. "זה ספין שיצא משליטה", אמר לעיתון דה־מרקר יוסי פתאל, מנכ"ל לשכת התיירות, והוסיף שהמספר הקטן של התיירים שיגיעו לא מצדיק את הדרמה שעשו כמה גורמי תיירות. עיריית תל אביב רצתה להקים "עיר אוהלים" עבור התיירים, אבל אף אחד לא ניגש למכרז. העיתונאית רינה רוזנברג־קנדל פרסמה שמלונות בתל אביב דרשו לפני כמה חודשים 20,000 ש"ח עבור אירוח בימי האירוויזיון, ובשבועיים האחרונים, כשראו כמה תיירים באמת מגיעים, הורידו את המחיר ל־7,000 ש"ח. עם התקציב שהוקצה לאירוע היה אפשר לממן לעשרות אלפי תיירים חופשה חינם בארצנו, כולל הטיסות. ההוצאה הציבורית ענקית, והתגמול זעיר.
אנשים אומרים: כן, אבל זו גאווה לאומית. ישראלים חוזרים על הטיעון הזה בכל פעם ששמות משלנו נזכרים בשולי החדשות בעולם, וזה הטיעון הכי פרובינציאלי שאפשר לדמיין. מה מצדיק גאווה לאומית? הישג נדיר, שמדהים את העולם. מלחמת ששת הימים הייתה גאווה לאומית, אבל מדליית ארד בשש־בש חופים – בהחלט לא. גם אירוח של תחרות זמר שנתית, שבכל שנה מתארחת במדינה אחרת, אינו מביא למדינתנו תהילה מיוחדת. העולם מצליח איכשהו לכבוש את התרגשותו לנוכח ההישג הבינוני הזה. כבר קרה לי בחו"ל שזרים, ששמעו שאני ישראלי, השמיעו באוזניי התפעלות מהתנ"ך. כבר קרה גם שזרים אמרו לי בחו"ל: "אתה מישראל? אתם היהודים כל כך חכמים!". אך מעולם לא שיבחו אותי נוכרים על ההישג של הפקת האירוויזיון ב־1999, הישג שמציב אותנו בשורה אחת עם כמה עשרות מדינות בעולם, כמו אזרביג'אן, אסטוניה, לטביה ותורכיה, שגם הן הפיקו אירוויזיונים. לא ברור למה העולם מתעלם מההישג הזה, אבל זו המציאות. אנטישמים.
האם יש באירוויזיון איזו תועלת מדינית? נראה שמבחינה מדינית אנחנו דווקא די מצליחים באחרונה גם בלעדיו, וגולת הכותרת היא העברת השגרירויות לירושלים. האירוויזיון, כידוע, יתקיים דווקא בתל אביב. האם הוא לפחות מרומם את התודעה הלאומית שלנו? בסמל של האירוע מופיע כוכב סתמי גדול ומודגש, לצד מגן דוד זעיר. קצת קשה להבין מהלוגו באיזה לאום בכלל מדובר. אז מה נשאר לנו? מסיבה ענקית, יקרה מאוד ומועילה מעט.
מי שרוצה מסיבה גדולה, שיארגן לעצמו מסיבה. למה המדינה צריכה לקחת את זה על עצמה? והכי מרגיז, שבשביל לא לקלקל את המסיבה הזו הסכמנו שוב לתיקו עם חמאס.
