הרב אברהם רביץ היה לוחם בלח"י ולאחר מכן בצה"ל. לימים הפך לראש ישיבת "אור שמח". בציבור הישראלי הוא התפרסם כחבר כנסת מטעם המפלגה החרדית "דגל התורה". פעם שאלו אותו האם מדינת ישראל היא טמאה ופסולה. רביץ השיב שהגישה שלו שונה: מבחינתי, כך אמר, המדינה היא בסך הכול ועד בית גדול: התארגנות מעשית לצרכים פרקטיים. למרבה ההפתעה, העמדה החרדית הזו חופפת גישה ליברלית נפוצה מאוד בנוגע למדינה ולתפקידה.
העמדה הרווחת הזו רואה במדינה תוצר של "אמנה חברתית", כלומר: הסכם לא כתוב בין האזרחים, למען האינטרסים הפרטיים שלהם. את העמדה הזו יש שמפרשים בצמצום רב ויש שמפרשים בהרחבה רבה. הליברטריאנים אומרים שהמדינה צריכה להיות רק "שומר לילה": לקיים משטרה וצבא, ולא הרבה יותר. הפרוגרסיבים, שהם רבים ומשפיעים הרבה יותר, אומרים שהמדינה צריכה להיות מכשיר להשגת "צדק חברתי". לדעתם המדינה צריכה לקחת מהעשירים ולתת לעניים. אגב, מבט היסטורי מלמד שמדינות מיטיבות לבצע את החלק הראשון של המשימה הזאת, כלומר: הלקיחה, מאשר את החלק השני שלה.
לליברטריאנים ולפרוגרסיבים יש מכנה משותף: למדינה שלהם אין גוף ראשון רבים. הפרוגרסיבים מעצימים מאוד את מנגנוני הממשל, אך המדינה שהם רוצים לא קשורה בהכרח לעם ולזיכרון היסטורי שלו. אנשי השמאל החברתי בכל העולם פועלים למען התערבות אגרסיבית של המדינה בתחום הכלכלה והחברה, ובמקביל מוחקים כל התערבות שלה בתחום הערכים והזהות. כאשר בעלי חנויות מכולת מתל־אביב עתרו נגד העירייה, בדרישה שתאכוף את החוק נגד מסחר בשבת, הם הקפידו לומר שהמניע שלהם הוא רק חברתי, ובשום אופן לא דתי. הם ידעו שהנאורים בישראל שמחים על התערבות ממשלתית בתחום החברה, ושונאים התערבות כזו בתחום הדת והלאום.
הרב קוק הסתייג ממדינת אמנה חברתית, שהיא רק "חברת אחריות גדולה", והציע חלופה: מדינה שהיא "יסוד כיסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד". הרבה שנים אימצה הציונות הדתית את הסיסמה הזו, כאילו היא מתייחסת למדינת ישראל הממשית שלנו; כאילו יש זהות בין מדינת ישראל לבין "כנסת ישראל" המטאפיזית. אבל הרב קוק כתב הרבה שנים לפני שקמה המדינה. הוא כתב על מדינה אידיאלית, על אוטופיה. זו לא המדינה שלנו.
בשנים האחרונות, רבים מצעירי הציונות הדתית מתפכחים מהחשיבה הזו. לעיתים הם עוברים לקיצוניות השנייה, לחשיבה ליברטריאנית, שכמעט מוחקת את חשיבותה של המדינה. זקני הציונות הדתית הסוציאליסטית של פעם מורטים את שערות ראשם, ותוהים מה גרם לשינוי הזה. לדעתי הסיבה העיקרית היא ההתנתקות. חצי שנה אחרי ההתנתקות צילם עודד בלילטי בפינוי עמונה תמונה שזכתה בפרס פוליצר. רואים בה מצד אחד עשרות שוטרים, במדים שחורים ובקסדות מאיימות, כאשר מהצד השני דוחפת כנגדם בכוח את המגינים נערה דתית עקשנית אחת. כשאני מתבונן בתמונה הזו אני רואה מה שהכה בנו יותר מכול בתקופה הנוראה ההיא: אנחנו בצד אחד, מוסדות המדינה בצד השני, והם מכים אותנו.
ההכרה הזו הפכה את הקרביים של הנערים הסרוגים. הם ראו אז שלממשלה יש הרבה כוח, ושהיא יכולה לעשות בו הרבה רע. בשנים הראשונות אחרי ההתנתקות ראינו אצל הרבה נערים ניכור מהמדינה, כולל אפילו ירידה בהתנדבות לשירות קרבי בצה"ל. ברוך ה', המגמה הזו נעלמה. מה שנשאר הוא ההבנה שמדינת ישראל של ימינו אולי אינה יסוד כיסא ה' בעולם, ושאולי כדאי שלממשלתה יהיה קצת פחות כוח.
אז מה היא המדינה בעינינו? מדינת ישראל אינה רק "ועד בית גדול", ומצד שני אינה תכלית חלומותינו. מדינת ישראל אינה זהה עִם עַם ישראל, אלא היא כלי שלו. זהו הכלי החזק ביותר שיש לעם, ולכן צריך להיזהר מאוד בשימוש בו. מהנדס אלקטרוניקה משתמש במלקחיים רגישים ולא בפטיש 5 קילו, ומנתח מוח משתמש בסכין מנתחים עדינה ולא בגרזן. כל דבר שאפשר לעשות בלי מנגנוני המדינה, עדיף שיתבצע במסגרות אחרות: במשפחה, בקהילה ובעיר. אך עַם צריך גם כלי חזק כמו מדינה. כשבונים בית, את עבודות הגבס שמעטרות את הסלון נבצע בעדינות קפדנית, אך את היסודות נחפור בפטיש אוויר.
עם ישראל קודם למדינת ישראל וחשוב ממנה, אך בלי מדינת ישראל לא היה בתקופה הזו קיום לעם ישראל. עוד לפני שיורדים לפרטים, חייבים לזכור את העובדה החיונית הזו. תומאס פרידמן אמר פעם שמדינת ישראל היא יד ושם עם חיל אוויר. נראה שההגדרה הזו נועדה להקניט, אבל בעיניי אפילו הניסוח המינימלי והלא מספק הזה מצדיק חגיגה: הרי החלופה אינה חיל אוויר בלי יד ושם, אלא יד ושם בלי חיל אוויר.
