בני הצעיר חזר מבית הספר עם עיניים גדולות, קרועות, והמון שאלות. מה עשו היהודים במחנה ההשמדה לפני שהרגו אותם? כמה הצליחו לברוח? למה היהודים לא נלחמו בהם וניצחו אותם? הם הרגו גם ילדים? גם תינוקות? למה? למה הם בכלל רצו להרוג אותנו?
השאלה האחרונה הטרידה דורות של הוגים, סוציולוגים והיסטוריונים. מה מקור שנאת ישראל והאנטישמיות שבאה בעקבותיה? האם ה"אתה בחרתנו", כתונת הפסים הזאת, שבעיני המתבונן מבחוץ היא יהירה ומתבדלת? או שמא ההפך – אולי דווקא הניסיון להיטמע, לצאת מהגטו ולהיות חלק מהעמים, הוא שהוליד את אש השנאה הרצחנית? לעולם לא נדע. אפילו אם נוכל לחזור בזמן ולערוך סקר בקרב חיילי האס־אס ומפקדיהם, ספק אם הם היו יודעים מה הניע אותם לעשות את הבלתי נתפס.
בינתיים, בחזרה לימינו ובאותו יקום, משתמש ג'ראר ארו, שגריר צרפת היוצא בארה"ב, ברטוריקה אנטי־גזענית לביטוי תכנים אנטישמיים. "ישראל תהפוך רשמית למדינת אפרטהייד", אמר ארו בריאיון למגזין אטלנטיק. ארו, ששימש גם שגריר צרפת בישראל, מערפל את שנאת ישראל שלו בנימוקים פרו־פלסטיניים, כמקובל בקרב האנטישמים החדשים, וטוען שאם לא ניתן לפלסטינים מדינה ב"גדה", או ניתן להם אזרחות ישראלית מלאה, הם יהפכו לאזרחים סוג ב', מה שאומר שאנחנו גזענים.
לכאורה הוא צודק. אנחנו באמת מנסים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, לקחת את הקרקע בלי התושבים שעליה. אבל הניסיון הנואל להשוות אותנו למשטרים מדכאים וגזעניים בכל הנוגע ליחסינו לפלסטינים הוא מעוות ואנטישמי. וגם כשבעינינו ההבדל בינינו לבין גרמניה הנאצית כה ברור, בעיני העולם מדובר בדקויות סמנטיות.
מה כל כך ברור? איך נוצר מצב כזה שבעיני העולם אנחנו גזענים כשאנחנו יודעים שאנחנו לא?
בואו נהיה כנים: לא הייתי רוצה להיות ערבייה במדינת ישראל. זו לא המדינה שלי. המנונה אינו ההמנון שלי, דגלה אינו הדגל שלי. אלו לא האתוסים הלאומיים שלי. אני זרה, אף שאולי גם סבא שלי חי על הדונם שבו אני חיה היום. קשה לי לחיות בחברה היהודית, הם לא מקבלים אותי באופן מוחלט. האם אני יכולה להיות בייביסיטר למשפחה יהודית? האם אני יכולה לשכור דירה בבניין בחולון בקלות כמו שיהודי יכול? האם הילדים שלי ירגישו נוח בכיתה בבית ספר בקריית־גת? נראה שלא.
למה? האם זה משום שהיהודים גזענים? האם הם כמו הנאצים באירופה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת? לא. עם יד על הלב, היהודים דווקא עושים מאמצים לקבל אותנו. זה לגמרי בגללנו, בגלל הפלסטינים. אני יודעת את זה, אבל לעולם לא אומר את זה בגלוי.
אז למה אין כאן שוויון? לא כי היהודים חושבים שאני פחותה מהם, אלא כי הם חוששים לחייהם. המבטים שאני סופגת ברחוב אינם מבטי שנאה, אלא חשדנות. היהודים מפחדים ממני, והם מפחדים ממני בצדק. נכון, לא עשיתי להם כלום, אבל עמי כן, והוכיח להם שוב ושוב שהפחד שלהם מוצדק. אם באמת היינו רוצים לחיות כאן כמו שהיהודים באירופה רצו לחיות, לא היינו דורשים את המדינה שלהם, לא היינו רוצחים יהודים.
היהודים בגרמניה ערב עליית השלטון הנאצי לא איימו על המדינה הגרמנית הריבונית. הם לא עסקו בטרור, בגזל קרקעות, ברצח ילדות במיטתן או כשהתבודדו ביער. אפילו לא פעם אחת. אנחנו עשינו זאת אלפי פעמים, תחת דגל של לאומנות פלסטינית. ההבדל בין היהודים של היום לנאצים יסודי ועמוק כמו ההבדל בין הפלסטינים ליהודים של אז.
היינו יכולים ליצור כאן אמון, ליצור מעין שוויון, אף שאנחנו אורחים במדינה לא לנו. היינו יכולים להיות כמו ההודים בבריטניה, למשל. אבל ברגע שאחזנו בחרב, כלומר מאז ראשית חידוש ההתיישבות בארץ הזאת, הופר האמון. למה שיהודים ירצו שאשמור על ילדיהם? למה שירצו שאהיה שכנה שלהם? אם מנהיגינו מצהירים שהם רוצים את הארץ הזאת, למה שהיהודים ייתנו לעוד פלסטינים זכות לבחור ולהיבחר? הם לא עד כדי כך טיפשים, והם תאבי חיים. אפשר לבוא אליהם בטענות?
ברור שאפשר. בציניות, בארסיות. אפשר להאשים אותם בעצם רצונם לחיות, ולעוות את רצונם כאילו אנחנו הקורבנות התמימים והם הרצחנים, הרודפים, המפלים. רק בעולם שבו האנטישמיות חיה ובועטת, אנחנו, הפלסטינים, יכולים להיות טרוריסטים עטורי תהילה בעיני עצמנו, וקורבנות בעיני העולם. רק בעולם כזה היהודים, שאנחנו רוצחים, יכולים להיות גזענים רצחניים בעיני העולם, ששונא אותם ממילא.
למה? אני לא באמת יודעת.
