במבט ראשון, זה נראה כמעט גרוטסקי: "הסטורי של אווה", יוזמה של כמה משרדי פרסום לקראת יום השואה, מציגה את השאלה 'מה אם לילדה בשואה היה אינסטגרם'. שלטי חוצות נפרסו על מגדלים בנתיבי איילון, עמוד אינסטגרם נפתח, והרשתות החברתיות סוערות סביב הפרויקט – סדרה של סרטונים קצרים, סטוריז, שמבוססים על יומנה של אווה הופמן, ילדה מהונגריה שכתבה יומן אישי בשנת 1944. גרוטסקי – לכאורה; בפועל, לא שונה מן האופן שבו אנו זוכרים את השואה בעשרות השנים האחרונות.
יש להזכיר למצקצקים כי עיסוק פופולרי-בידורי בשואה קיים מזה עשרות שנים, הרבה לפני חשבון האינסטגרם הבדיוני של הילדה בת ה-14. צופים בכל רחבי העולם נהרו לבתי הקולנוע כדי לצפות ב'רשימת שינדלר' וב'החיים יפים'; רומנים נכתבו על השואה, כולל רומנים גרפיים: היה הקומיקס 'מאוס', ולאחרונה גם יומנה המאויר של אנה פרנק שיצרו ארי פולמן ודוד פולונסקי.
השואה היא נושא לסרטים, שבהם צופים בקניונים תוך כדי אכילת פופקורן; היא נושא למחזות, לספרים סוחפים שנקראים במיטה או בחוף הים. לכל היצירות הללו מטרה אחת – לעורר הזדהות אצל הקורא או הצופה, לנסות לקרב אליו מציאות שנדמית רחוקה, אחרת וזרה כל כך.
זה, למעשה, מה שעושה כל ילד שמבקר במוזיאון לזכר השואה או משתתף בפעילות בבית הספר: הוא קורא סיפור של ילד בגילו שנספה במחנות ההשמדה, וכך, בעזרת הגיל הדומה והסיפור האישי, נוצרת הזדהות, נוצר חיבור, והשואה הופכת לאירוע שהוא יכול להתקרב אליו, אולי אפילו להבין אותו. האם לא זה מה שעושה דף האינסטגרם המושמץ?
מדוע מעוררת היוזמה הזו זעזוע עמוק כל כך? משום שהיא מעזה לחבר בין מה שנתפס כנשגב וקדוש – השואה – לבין מה שנתפס כוולגרי ונמוך – האינסטגרם. אך אם תהפוך השואה לדבר נשגב וקדוש שיש לגעת בו בכפפות של משי, לעולם לא נצליח לזכור אותה, להבין אותה, ודאי שלא ללמוד ממנה. אם לא נפנים שאת האירועים הקשים הללו יש להנגיש לבני נוער – באחריות, מתוך כבוד – ולהציג להם אותם בעולם שבו הם חיים, זיכרון השואה נדון לכליה. אם תהפוך השואה לנושא שכל ניסיון לחשוב עליו באופן יצירתי ייתקל בהתנגדויות מקיר לקיר, היא לא תפרוץ את גבולות המוזיאון – ושם היא תישאר, ותישכח.
הסטורי של אווה מדגים את המשבר שילווה את זיכרון השואה בארץ ובעולם בשנים הקרובות, עם מותם של אחרוני ניצולי השואה. ילדים שהיו בני עשר עם פרוץ מלחמת העולם השנייה יהיו השנה בני תשעים; בקרוב מאוד השאלה כיצד לזכור את הזוועות תהפוך לאקוטית יותר, ותחייב תהליך של חשיבה. כחלק מן התהליך הזה יצוצו גם יוזמות בעייתיות (בני נוער בתיכון במרכז הארץ שעונדים טלאי צהוב על חולצתם), לצד יוזמות חיוביות ומעניינות יותר (צום ביום השואה, זיכרון בסלון, הסטורי של אווה).
כך או כך, נדרשת יצירתיות: יכולת לחשוב על השואה לא רק כחוויה מונולוגית, של ניצול שמספר את סיפורו בפני קהל, אלא גם כחוויה דיאלוגית, של קהל שנוטל חלק בסיפור ובחוויה שלו (הרשתות החברתיות הן המדיום לכך); לחשוב על השואה לא רק מן ההיבט הלאומי-מדיני, שבו הלקח של השואה הוא הצורך במדינה חזקה לעם היהודי: אפשר, למשל, לדבר על השואה גם בהקשר של הרוע האנושי והבנאליות שלו, בהקשר של מיעוטים ורמיסת זכויות, בהקשר של מניפולציות תעמולתיות.
אלה כיוונים אחדים, אפשריים; ללא חשיבה מחוץ לקופסה, חשיבה רדיקלית, על האופן שבו נזכור את השואה, היא תהפוך, ולא בעוד זמן רב, לאירוע שנוכח רק בין דפי ההיסטוריה, ולא בליבותיהם של הצאצאים של אלו שחוו אותה.
