הציונות הדתית סובלת שנים מפרדוקס ההצלחה, ועכשיו הוא מקבל גם ביטוי פוליטי חריף. כל כך רצתה להשתלב בחברה הישראלית – והנה הצליחה במשימתה עד כדי כך שהפוליטיקאים שלה, וגם רבים מהמצביעים, מעדיפים לבחור ולהיבחר בשדות זרים (בעיקר בליכוד) ולא במפלגה מגזרית. למפלגה המגזרית, עם חיזוק כהניסטי, נותרו חמישה מנדטים, ובפעם הבאה היא אף עלולה להימחק.
ברגע שהציונות הדתית העלתה על ראש שמחתה את סוגיית ארץ ישראל, היא מיקמה את עצמה גם במישור הפוליטי כמפלגה ימנית שאין סיבה להצביע לה ולא לראש החץ של המחנה, הליכוד. כך נוצרה הטעות האופטית, כאילו רוב מניין ובניין של בני הציונות הדתית הם חרד"לים. מי שמצוי בנבכי המגזר יודע שההפך הוא הנכון: החרד"לים הם מיעוט לא גדול, אלא שכל השאר לא מתעניינים במפלגה סקטוריאלית ובסוגיות דת ומדינה, או לפחות לא מתעניינים מספיק כדי שיצביעו למפלגה עם סדר יום ייחודי בשאלות אלה.
המצב הנוכחי טוב לבני הציונות הדתית כפרטים, שיכולים לשאוף לעמדות הנהגה בכירות בכל מפלגה שירצו. אבל הוא כמובן מצב בעייתי לציונות הדתית כמחנה. יש לו שתי משמעויות מעשיות: פגיעה אפשרית בתקציבי החינוך הדתי־לאומי, ופגיעה במעמדם של בני הציונות הדתית בזירת המינויים התורניים – רבנים, דיינים ועוד. אבל האמת היא שבשני התחומים האלה מדובר בשרידים לפוליטיקה מחנאית קלוקלת, שיש להיאבק בעצם קיומה ולא על נתחי השלל שלה.
התקציבים אינם באים, כמו בעבר, למנוע אפליה לרעה מצד מחלקי השלל המפא"יניקים, אלא כדי לקדם אפליה לטובה של המגזר, הרוצה להעניק לילדיו עוד ועוד שעות לימודים על חשבון כלל משלמי המסים. בתחום המינויים התורניים השערורייה גדולה עוד יותר: מדובר בתפקידים שהזיהוי הפוליטי אמור להיות מהם והלאה – רבנים עובדי מדינה ודיינים שמעמדם הציבורי זהה לזה של שופטים, שמינוייהם מחולקים ב"מכסות" בין שלוש המפלגות הדתיות, וממילא כל אחד מהם חייב את מינויו למפלגה זו או אחרת.
הפוליטיקאים הסרוגים של הליכוד או כחול־לבן צריכים להיאבק בנורמות הפסולות האלה. אם יש צורך לוודא שעד הצלחת המאבק העקרוני, הציונות הדתית לא תקופח בחלוקת המינויים, הם יכולים למלא גם את התפקיד הזה. לא לשם כך דרושה מפלגה ציונית־דתית. היא דרושה כדי להעניק ביטוי פוליטי לא לאינטרסים של הציונות הדתית, אלא לזהותה הרעיונית; המשולש של דתיות, לאומיות וערכים הומניסטיים וליברליים, ובמיוחד למקף המחבר שביניהם.
לא רק החברה הישראלית, אלא העם היהודי כולו זקוק כיום באופן נואש למנהיגות שעניינה אינו רק מדיני־ביטחוני, אלא קודם כול תרבותי־רוחני; מנהיגות שתציע בתחומי התרבות והרוח את שביל הזהב ההיסטורי, שמתנגד הן לקנאות החרדית שכל כולה בעבר, והן לקנאות החילונית הרואה בכל ביטוי של מסורת יהודית חיה סכנת "הדתה". האנושות כולה זקוקה לשביל זהב כזה: בין קדמה טכנולוגית ותעשיית בידור גלובלית שמכרסמות בתרבויות הייחודיות, ובין פונדמנטליזם דתי שמקדש רק את העבר הייחודי.
הציונות הדתית נמשכה להתמקד בתחום המדיני, מתוך מחשבה שזהו תחום ההשפעה הלאומי החשוב ביותר, בעוד ענייני הזהות הלכו ונתפסו בעיני רוב אנשיה כעניינים משניים שאינם ראויים לאדם שרוצה להיחשב כחלק מן האליטה החדשה. היא שילמה על כך מחיר יקר, הן בחילון רבים מבניה והן באובדן כוחה הפוליטי, כי כדי להיות "יותר ליכוד מהליכוד" אין צורך לבחור במפד"ל או בבית היהודי; הרבה יותר הגיוני לצבור כוח בתוך מפלגת השלטון.
כיום, משהתברר ששאלות הזהות והתרבות הן השאלות הלאומיות והאוניברסליות החשובות, ראוי שהציונות הדתית תבטא את שאיפת ההובלה הלאומית שלה דווקא בהן. לא, חלילה, במפלגה סקטוריאלית חרד"לית, אלא במפלגה שהציונות הדתית המתונה, ההומניסטית, תהיה אבן הראשה שלה. מפלגה כזו תאפשר חופש הצבעה בתחום המדיני, ותשתף גם חילונים, מסורתיים ואפילו חרדים ששותפים להכרת הצורך באיזון ובמקף מחבר בין שלושת הקטבים: הדתי והמסורתי, הלאומי וההומניסטי.
