קרוב לאלפיים איש הגיעו ביום שלישי בערב לבנייני האומה לחגוג את הניצחון הגדול של הליכוד בבחירות. שעה ארוכה הם נאלצו לשמוע את עדן בן־זקן – זמרת טובה, אבל תנאי האקוסטיקה במקום לא היטיבו איתה הפעם.
אפשר היה להרגיש את השמחה, אבל היא לא הייתה מושלמת. משיחות עם הפעילים לא הבנת אם האושר גובר על הזעם או להפך. המרור מונח כנראה תמיד על השולחן של הליכודניקים, גם בערב חגיגי במיוחד. ההרגשה היא שהליכוד ניצח בבחירות, אבל הובס בקרב מול האליטות, בתי המשפט, הפרקליטות, התקשורת. "אין הרבה טעם בניצחון הזה אם אני עדיין רואה את שי ניצן מול העיניים", אמר לי גלעד מזרחי, פעיל מרכזי מרחובות, אחרי הרצאה ארוכה על התיקים הפליליים שנתפרו לדעתו לנתניהו.
גם ראש הממשלה נתניהו תרם משלו לתחושה הזו. בנאומו הזכיר אמירה מיותרת של פרשן ערוץ 12 אמנון אברמוביץ, שאם הוא ימנה את יריב לוין לתפקיד שר המשפטים, הוא יחטוף עוד שנה בכלא. "אני מאוים, אבל אני לא מפחד מהתקשורת", הכריז נתניהו, ופתח את הקמפיין לבחירות 2023, שלא יהיה שונה מקודמיו. אילו היה קצת יותר גלוי ומשוחרר, היה נתניהו מוסיף ש"כל סיפור הבחירות זה אנחנו מולכם, השמאל והתקשורת. לנו בימין יש שני מיליון איש, אנחנו רוב העם. אני משניא אתכם על הציבור שלנו כל הזמן וכך מנצח אתכם בקלפי, פעם אחר פעם אחר פעם. עכשיו נראה אתכם מגישים נגדי כתב אישום אחרי שקיבלתי 35 מנדטים".
חיים רמון, פוליטיקאי ותיק ומנוסה, שר לשעבר בכמה משרדים והיום צופה מן הצד, קורא לחשבון נפש ומציע לשנות את המציאות הקבועה הזו בדרך שונה. רמון טוען שהניסיונות של השמאל ללכת על הראש של נתניהו הם מתכון לכישלון. במקום "רק לא ביבי", השמאל צריך להציג את המדיניות שלו ואת הסכנה שאורבת לישראל ממדינה דו־לאומית. רמון מציע ללכת מבית לבית, למשל בירושלים, ולשכנע את האנשים שעיר הבירה עלולה ליפול לשלטון פלסטיני בדרכים דמוקרטיות, וכך גם המדינה כולה. החשש האמיתי הזה יעבוד בקלפי, סבור רמון.
יש לי עם רמון ויכוח קשה. אני טוען שהציבור במדינה לא דוחה מדיניות מתונה, הוא דוחה את השמאל. מנחם בגין יצא למהלכי שלום שהיו כרוכים בוויתורים מרחיקי לכת וזכה לתמיכה עצומה בימין, שלא לדבר על המרכז והשמאל. אילו בנימין נתניהו היה הולך לפתרון שתי המדינות כפי שהציע בנאום בר־אילן ב־2009, רוב העם ואולי גם רוב הציבור הימני היה הולך איתו. אבל נתניהו יכול ולא רוצה. בקדנציות האחרונות הוא קשר את עצמו בתוך סיעת ליכוד ימנית קשוחה ובנה סביבו שותפויות קיצוניות, כמו איחוד מפלגות הימין. הקואליציה הזו תדחה אפילו את תוכנית המאה של הנשיא טראמפ, שמבוססת על אוטונומיה פלסטינית בשטחי איי, פלוס כמה שכונות ערביות בירושלים. נתניהו עצמו נסחף לדיבורי ריבונות על השטחים, מהלך שהוא התנגד לו בתוקף בכל שנותיו בראשות הממשלה.
איבה מסורתית
החיבור לימין הוא הרבה יותר רגשי מאשר פרוגרמטי. מצחיקים אותי כל כותבי הטורים שקוראים לאנשי שדרות לא לבוא אליהם יותר בטענות כי תמכו בנתניהו, כאילו יש למישהו פתרון אחר בעזה. המאמרים האלה לא ישנו דפוסי הצבעה. מיכאל ביטון היה ראש העיר ירוחם במשך שמונה שנים, עד 2018, וחולל בה נפלאות. חילי טרופר, איש מצוין וערכי, היה אצלו בעירייה מנהל אגף החינוך והרווחה במשך שלוש שנים וחצי, ונתן את הנשמה לקהילה. השניים יושבעו בסוף החודש כחברי כנסת בכחול־לבן, אבל בבחירות בירוחם הליכוד זכה ב־42 אחוזים מהקולות, לעומת 10.5 אחוזים בלבד שקיבלה המפלגה של גנץ ולפיד.
הקשר של העם לליכוד ולימין הוא קודם כול דתי ומסורתי. אחר כך בא החשבון ההיסטורי והשנאה לממסד של פעם שעוברים כנראה מדור לדור, כפי שמיטיב לתאר ידידי הסופר דניאל בן־סימון. תוסיפו לזה מצב כלכלי שפיר יחסית, וקיבלתם את הנוסחה המשולבת לתוצאות שקיבלנו. העניין המדיני, השליטה הכפויה על מיליוני פלסטינים והסכנה הדו־לאומית נדחקים לסוף התור. הציבור הרחב יתמוך בכל (בכל!) פתרון שהימין יביא לו. על השמאל הוא לא סומך.
לכן אפשר לגחך גם על האמירות האחרונות של בני גנץ ("בטוח שאהיה ראש ממשלה"), שבאות בהמשך ישיר לפדיחות שעשה לעצמו אחרי המדגמים. בטורים קודמים טענתי שגנץ לא יכול להיות ראש הממשלה בלי שצבר את הניסיון הפרלמנטרי והמיניסטריאלי הדרוש לתפקיד הזה. גם הניסיון התקשורתי החיוני והחסר הפיל את גנץ בקמפיין הזה פעם אחר פעם, בעיקר מול אשף מדיה כמו בנימין נתניהו. גנץ הולך להיות ראש האופוזיציה, ועלול לאכול אותה שוב. זהו תפקיד חשוב וראוי, אבל דורש הרבה עבודה פוליטית ותקשורתית, תיאומים וחיבורים עם ראשי סיעות וחברי כנסת, וגם קצת ממזריות, אם באמת רוצים למרר את חייו של נתניהו. יאיר לפיד, לדעתי, הרבה יותר מתאים לתפקיד הזה.
גנץ חוזר ומתגאה ב־35 המנדטים שגרף בבחירות. אני לא רואה בזה שום הישג. החוכמה היא לא להרוס את מפלגת העבודה האומללה, אלא להרוס את הליכוד ואת הימין. זה לא קרה, וכנראה גם לא יקרה. אילו גנץ היה מחובר יותר למציאות הפוליטית, הוא היה מבין שנתניהו הקים את הקואליציה שלו הרבה לפני הבחירות הללו, וכל מה שאנחנו רואים עכשיו בהתייעצויות המיותרות בבית הנשיא הוא סוג של משחק טקסי לפני שרבוט החתימה על ההסכמים. לימין יש במדינה הזו רוב והוא רק צריך לחלק בתוכו את המנדטים, נקודה.
אגב, מי שמכיר היטב את התזרים הפוליטי והחברתי הזה, ואפילו הציג אותו לגנץ לפני הבחירות, היה משה כחלון. גנץ הציע לכחלון שלושה חברי כנסת בכל עשירייה, ואם היה נאות היו היום לכחלון 12 חברי כנסת, אבל באופוזיציה. כחלון סירב להצעה. בכנסת הבאה יהיו לו ארבעה חברי כנסת, אחד מהם שר האוצר.
מסיים את העבודה
אבי גבאי עוזב את הפוליטיקה בזמן הקרוב. הוא לא יתמודד כנראה בפריימריז במפלגת העבודה שיתקיימו בתוך חצי שנה. גבאי המאוכזב ראה כיצד מפלגת העבודה מתרסקת אל מול עיניו, והגיע למסקנה שאין לה עתיד. ניסיתי לשכנע אותו שהעבודה יכולה עוד להשתקם, כפי שהליכוד בנה את עצמו מחדש אחרי שזכה ב־12 מנדטים בבחירות 2006. גבאי הסתייג. "לליכוד נותרו אז תומכים. הם רק הצביעו לקדימה, שהייתה ליכוד ב'. למחנה השמאל אין מספיק תומכים, ואלה שישנם – אינם נאמנים", סיכם במורת רוח.
