תוצאות הבחירות במגזר הערבי בישראל אינן מבשרות על שינוי דרמטי בפוליטיקה הערבית. הציבור הערבי לא החרים את הבחירות, גם אם לא התנפל בהמוניו על הקלפיות. אמנם, שיעור המצביעים היה נמוך בהשוואה לבחירות לכנסת היוצאת אך לא בצורה משמעותית. שיעור הייצוג הערבי בכנסת הבאה הצטמצם בשלושה מושבים, דבר המיוחס לאפקט פירוק 'הרשימה הערבית המשותפת', אולם שתי המפלגות הערביות שהתמודדו בבחירות עברו את אחוז החסימה, לרבות הרשימה המשותפת של בל'ד-תע'ל שהיה ספק אם תצליח לעמוד באתגר האלקטורלי.
המגזר הערבי היה לפרקים חלק ממערכת הבחירות, אך לא באופן משמעותי. הוא נכח בה על רקע הדיון הציבורי שהתקיים בעיקר אצל היהודים, על האפשרות כי המפלגות הערביות יתפקדו כ'בלוק חוסם' לנתניהו, וגם כחלק מוגבל מקמפיין הבחירות ("ביבי או טיבי"). אבל רגע לאחר שפורסמו תוצאותיהן, הפוליטיקה הערבית חזרה למקומה הזניח. על כך תעיד הימנעות הרשימות הערביות מלהמליץ לנשיא על מועמד כלשהו להרכבת הממשלה המצביעה ברמה העקרונית על היעדר עניין של הפוליטיקאים הערבים לנקוט עמדה בין חלופות שלשיטתן הן דומות. אולם, צריך לראות את העניין גם כביטוי להבנתם העמוקה של הנציגים הערבים את מקומם בשולי הפוליטיקה הישראלית ומכאן גם את החשיבה המעשית על היום שאחרי הרכבת הממשלה.
בניגוד לדימוי הציבורי, תקופת כהונת הכנסת העשרים היטיבה עם המיעוט הערבי. גם אם השיח הפוליטי כלפי המיעוט היה לעיתים חריף ובוטה, הרי שבשדה המעשי פעלה ממשלת נתניהו לשילוב מואץ של האוכלוסייה הערבית בכלכלה הלאומית. שיא המאמץ היה תוכנית החומש למגזר בהיקף חסר תקדים של מיליארדי שקלים שהתקבלה בסוף 2015 (החלטה 922). עניין זה לא נעלם מעיני חברי הכנסת הערבים שקיימו דיאלוג עם משרד האוצר לאורך תהליך גיבוש התוכנית, ויותר משהציבו לעצמם כיעד לאורך מערכת הבחירות להפיל את בנימין נתניהו, דעתם הייתה נתונה להבטחת המשכיות במדיניות הכלכלית של הממשלה.
אחמד טיבי התבטא מפורשות על הצורך לגבש בשנת 2020 תוכנית המשך לחמש השנים הבאות. העמדת תוכנית כזו היא גם אינטרס לאומי מובהק, שאינה תלויה בפועלם של חברי הכנסת הערבים, שצפויים לשתף פעולה באופן שקט עם הממשלה הבאה כדי להבטיח את קידום ההשקעות במגזר. מדובר בחדשות לא רעות מנקודת מבט לאומית. אולם החדשות הפחות טובות הן שחולשתה המתמשכת של המנהיגות הערבית הפרלמנטרית, המתבטאת בהשפעה מוגבלת על עיצוב סדר יומה של האוכלוסייה הערבית, עלולה להכשיר את הקרקע לתהליך של שינוי פוליטי. גם בהינתן כך שהקשב הממשלתי לעניין הכלכלי אינו מצליח לטשטש את קיומן של בעיות קשות ונוספות מהן סובלת החברה הערבית, בהן למשל הפשיעה והאלימות הפנימית.
במציאות זו, יבשילו התנאים לצמיחת דור חדש של מנהיגות אקטיביסטית, שיתבסס על מעמד הביניים ההולך ומתפתח בחברה הערבית כפועל יוצא של תהליכי העצמה הכלכלית. למגמה זו עשוי אמנם להיות היבט חיובי בדמות מנהיגים שיבקשו להעמיק עוד יותר את מגמת השילוב, באמצעות נטישה מוחלטת של סדר היום הלאומי המאפיין בחלקו את המנהיגות הקיימת. אולם, צדו השני של המטבע עלול להתבטא בצמיחת דור מנהיגים שלא יסתפקו בתיקון חוסר השוויון הכלכלי, אלא יחתרו למנף את התהליך הזה לתכליות פוליטיות שאפתניות יותר, בין אם בכיוון של אימוץ קו לעומתי כלפי המדינה להכרה בזכויות הלאומיות של המיעוט, ובין אם בכיוון אימוץ אסטרטגיה הפוכה של התכנסות פנימה ובדלנות. ספק רב אם מגמה כזו תעלה בקנה אחד עם האינטרס של העם היושב בציון.
