לפני כמה שנים, כשהתחלתי ללמוד קולנוע, הבנתי שכל החיים האלה מבוימים. הבנתי שכל הזמן, בכל סיטואציה כמעט, מישהו מנסה לביים אותנו. בתור לדואר, למשל. מישהו מנסה לביים אותנו. הוא שם אותנו בחדרים מוכי פלורסנט, עם פתק קטן ביד, מול מיליון שלטים אדומים, וצג בוהק מתחלף. הוא גורם לנו להרגיש קטנים ועצבניים. יש במאי לסצנה.
ובטקס יום הזיכרון, נניח. כששמים לנו חולצות לבנות. ומדביקים עלינו מדבקות עם פרחים. ומשמיעים צפירה שנהיה עצובים. ושרים שירים מרגשים. מישהו מביים אותנו. מישהו חשב על הדברים האלה, ורצה שנהיה עדינים ונרגשים וחלשים ועצובים. יש במאי לסצנה. כל הזמן יש במאי לסצנה. מישהו סידר את המדרכה בצורה הזאת. מישהו עיצב את המכונית הזאת. מישהו תלה את השלטים האלה. מישהו חיבר את התפילה הזאת. מישהו חוקק את החוקים הללו. בקיצור, החיים הם רצף מתמשך של סצנות. ולסצנות האלו יש במאים. כמעט בכל רגע נתון מישהו מביים אותנו. וגם כשאנחנו מביימים אותנו מישהו מביים אותנו. לכל סצנה יש במאי.
כל החיים האלה מבוימים, אבל ליל הסדר מבוים במיוחד. זה ערב כל כך מוזר, כל כך ארוך, כל כך אינטנסיבי. כל כך צפוף. כל כך רועש. ובכל זאת, יש במאי לסצנה. ובכל שנה, שאני מוצא את עצמי בטרלול הזה ששמו ליל הסדר, אני חושב בליבי, מה רצה הבמאי של הסצנה מהערב הזה. מה הוא דמיין כשהוא הושיב אותנו ככה, ביחד, מסביב לשולחן, בעולם שבו מילים כמו כרפס ואפיקומן הן מילים לגיטימיות.
והתשובה שלי, האמת, היא די פשוטה. דבר ראשון ולפני הכול, הבמאי של ליל הסדר רוצה שנשתכר. שתי כוסות יין מלאות על בטן ריקה, ועוד שתי כוסות יין על בטן מלאה, שלא יהיה ספק. הוא דוחף לנו כל מיני נשנושים קטנים למאנץ' (כל שיכור יסכים איתכם שחסה במי מלח זה דבר מדהים), אבל המסר ברור. הבמאי של ליל הסדר גם רוצה משום מה שנימרח על הכיסא. בהגדה קוראים לזה הסבה, אבל כל מי שהשתכר בחייו, יודע שקשה מאוד לשבת זקוף כשהראש מסתחרר.
וברצינות. הלילה שבו אנחנו אמורים לשבת בחיק המשפחה ולספר את הסיפור שלנו, צריך להיות לילה שמח וקליל. הבמאי של ההגדה רצה שנרגיש נוח. שנימרח על הכיסאות, ושנהיה שיכורים, ושנאכל אוכל טעים, ושנספר סיפורים מצחיקים על כל מיני בנים מוזרים ועל כל מיני רבנים שהתווכחו ביניהם כמה המצרים חטפו, ושנשיר שירים, ושנחביא מצות. הוא רצה לייצר ערב של צחוקים. של הומור. של משחקיות כזאת, בריאה, נעימה, מאפשרת. משחקיות שמשפחות זקוקות לה כדי לצלוח ערבים מעין אלה.
אני יודע שיש הרבה אנשים שהלילה הזה הוא לילה מורכב בשבילם. אין להם כוח לצפיפות ולרעש ולהמולה ולמחנק. זה לא בא להם בטוב עכשיו, ואני מבין את זה. גם אני מעולם לא מצאתי את עצמי עם חשק מוגזם לערב שכזה. ובכל זאת. חשוב לזכור, לדעתי, את הבמאי של הערב הזה. חשוב לזכור מה הוא דמיין כשהוא החליט שככה, ודווקא ככה, יתנהל הלילה החשוב ביותר של העם היהודי. וכמו שכבר אמרתי, חשוב לשתות בלילה הזה. יין אדום אדום. כמו הדם הסמיך ביאור. יין אדום וכבד. כזה שמפזר חום בבטן, ועושה סחרחורת נעימה בראש. תשתו יין אדום. תסמכו עליי. ככה אני צולח סדרים, כבר כמה שנים טובות.
"אבינו שבשמיים, הנה גלוי וידוע לפניך, שרצוננו לעשות רצונך, ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ. אך על זאת דאבה ליבנו, שהשעבוד מעכב אותנו, ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך – 'וחי בהם, ולא שימות בהם', ולהיזהר מהזהרתך – 'הישמר לך ושמור נפשך מאוד. על כן תפילתנו שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה, לשמור חוקיך ולעשות רצונך, ולעבדך בלבב שלם, אמן'".
תפילה זו נאמרה בסוף מלחמת העולם השנייה, במחנה הריכוז ברגן־בלזן. קבוצה קטנה של יהודים הולנדים התכנסו אז ביחד, מוכי מלחמה, טרוטי נפש וחולים, לחגוג את ליל הסדר, עם הגדה מרופטת שנכתבה מהזיכרון. בכל ליל סדר, מאז שאני זוכר את עצמי, אמא שלי מקפידה להציג בפני כולם את שער ההגדה ההיא, ואז להקריא את התפילה הזו בקול סדוק. ובכל פעם שהיא קוראת את התפילה הזו, העור שלי מתכסה בצמרמורות קרות, מהמרור והחרוסת שכרוכים יחדיו. עבדים היינו. עתה בני חורין. מה כבר אפשר להגיד.
חג שמח.
