כבר שלוש שעות שאני יושבת מול המסרון ששלחתי אל איש חשוב מאוד ומחכה שיענה. על צג המסך מופיעה המילה "מחובר", אבל הוא בשלו. לא דחוף לו עליי.
המתח הורג אותי. כמו נפתלי ואיילת בספירת קולות החיילים, אני יוצאת ונכנסת לתוך ההתכתבות בתקווה שמתישהו תופיע שם איזו תשובה, ואין עונה. גם לא אחרי סימן השאלה שאני שולחת, כי אולי הוא פספס את ההודעה. גם לא אחרי סימן השאלה השני, שאליו הוספתי גם כמה סימני קריאה.
בשלישי כבר הרגשתי ממש פתטית. מה את לא מבינה, אמרתי לעצמי, הוא לא רוצה לענות לך. דלגי הלאה, ותרי, מי צריך אותו בכלל? אבל אני לא באמת יכולה לוותר. דברים חשובים בחיי תלויים במענה של האיש הזה. עובר יום, עוברים יומיים, הוא עדיין לא עונה, וזה מתחיל להיות קשה. אני לא מצליחה להתנתק מתחושת העלבון. מטגנת חביתה לילדים וחושבת על האיש שלא ענה. הולכת לישון והאיש שלא עונה נכנס לתוך החלומות שלי.
בארה"ב, סיפרה לי חברה שנמצאת בשליחות, אי־מענה הוא שם קוד די ברור ל"אני לא מעוניין". האמריקנים מנומסים, היא מסבירה, הם לא רוצים להגיד לך את ה"לא" בפרצוף, אז הם לא עונים ומצפים ממך שתביני את הרמז. אבל פה זה לא אמריקה הטכנוקרטית. פה זה ישראל, מלכת הרגש והאמפתיה. מדינה שבה אם תיפול ברחוב ירימו אותך, מה זאת אומרת לא לענות? ובכל זאת, יותר מדי אנשים הפכו את ההתעלמות למנטליות ההתנהגותית שלהם. אין להם כוח להתמודד עם שאלה מסוימת, אז הם פשוט מתעלמים. משאירים אותך מיובשת עם שני סימני וי כחול.
האנשים האלו, ותסלחו לי מראש על הרדיקליות, נמצאים בראש רשימת הבלתי נסבלים שלי. אין התנהגות מעליבה יותר, משפילה יותר, מאשר לתת לאדם שנמצא בצד השני להרגיש שהוא כלום בשבילך. לא מספיק חשוב למענה. לא מספיק ראוי להסברים. כל אדם, אפילו יהא נודניק עם תעודות, יעדיף לקבל תשובה שלילית לקונית בפרצוף מאשר לספוג התעלמות מכוונת וסדרתית.
והגיע הזמן, ערב פסח, שנעמוד על טיבם של האנשים האלו. כי אנשים שלא חוזרים להודעות גם אחרי שלוש־ארבע תזכורות הם אנשים אכזריים. הם לא מתעלמים בגלל עומס. הם מתעלמים כי הם מרגישים חזקים לעומת האחר, והם ימשיכו להתעלם כי הם אף פעם לא משלמים מחיר על ההתעלמות הזאת. להפך, היא רק מגבירה את דרגת חשיבותם ומשווה להם תדמית של כול־יכולים.
לנטייה להתעלמות, אגב, מתלווה בדרך כלל תכונה נוספת ונפוצה של הברזה סדרתית. נו, אתם מכירים את הטיפוסים האלה. אלו שלא יתקשרו בחיל ורעדה ויאמרו "אני מצטער אבל לא אצליח להגיע", הם פשוט יבריזו, לרוב בלי הודעה מראש, או עם הודעה בסגנון "נראה לי שאני יורד מזה", ולא ישקלו אפילו להציע עזרה באיתור ממלא מקום. לא שאין בעולם מקום להברזות, אבל המבריזנים הסדרתיים הם כאלו שיעשו זאת עם אפס תחושת אשמה. איך אתה ישן בלילה מבריזן קטן שלי? איך אתה נרדם בלי לחשוב על האנשים שדפקת הרגע, שהכנסת אותם ללחץ ולמתח ושאולי בגללך צורחים עכשיו על הקרובים להם ומאבדים שליטה?
עכשיו תשאלו "מה, מעתה ואילך מצופה ממני לענות לכל הודעת ווטסאפ מעצבנת?" ברור שלא. כשאני מדברת על מתעלמים, חשוב להבהיר, אני לא מדברת על אנשים עם התנהלות סבירה, שמקבלים הודעות פייסבוק מזרים ולא מספיקים או לא רוצים לענות להם. לא מדברת על אלו שלא עונים, ובצדק, לאנשי מכירות או משווקים למיניהם. לא מתכוונת גם למי ששוכחים מדי פעם לחזור לאיזו הודעה, זה קורה לכולנו. אני מדברת על אנשים שמגלים אדישות מופלאה ומודעת לאלו שהם כן חייבים להם משהו בחיים האלה. שמסוגלים לראות בצד השני מישהו שממש מתחנן לתשובה מהם – ולא לחזור אליו במכוון במשך כמה ימים טובים.
אבל מה אפשר לעשות מול אנשים כאלה, תשאלו. אני אומרת שאפשר לעשות הרבה. עד לפני ארבע שנים חשבנו שבלתי אפשרי לשנות את מוסר התשלומים ושלנצח נתנהל ב"שוטף פלוס חפש את החברים שלך". ואז התחילה מחאה ברשת, ופתאום אנחנו רואים ארגונים שמתנצלים על איחור של יום.
כמה יפה היה נראה העולם אם התעלמות הייתה הופכת למעשה מגונה. בלתי נסלח חברתית. כזה שיכול למשל לעכב אנשים בקידום במקומות העבודה שלהם. "הנ"ל עובד יצירתי, אך נוטה שלא להיות זמין, מבריז בלי להתריע ואינו מתקשר כיאות בווטסאפ", ייכתב עליו בדו"ח החברה. האטימות הרגשית הזו, שמאפשרת להעליב מרחוק בלי לשלם על כך שום מחיר היא החמץ התרבותי הכי רעיל שאני מזהה כיום בחברה האנושית. לא יזיק שנתחיל קצת לבער אותו.
