אנו רגילים להתייחס למושג 'טוהר הנשק' באופן צר, כמצביע על הנורמות הנדרשות מלוחמים בשדה הקרב. אבל הערך הצה"לי מדבר לא רק על גבולות השימוש בנשק, אלא גם על גבולות השימוש בכוח. לכן מותר לבחון לאורו גם את התנהלות היחידה הצבאית גלי צה"ל.
"החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה", נקבע במסמך רוח צה"ל. "החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם".
הפִסקה הזו מובילה אותנו לגל"צ. היחידה הזו אמנם לא אוחזת בנשק, אבל הכוח שמעניק לה המיקרופון יכול להיות קטלני לא פחות. ומה שהשופטת הבכירה אושרי פרוסט־פרנקל הוציאה מתחת ידה השבוע הוא דו"ח ביקורת חריף וקטלני על 'הוראות הפתיחה באש' של כתבי התחנה.
פסק הדין בתביעת הדיבה של שדרן הרדיו נתן זהבי נגד כתבת הפלילים הדס שטייף מכניס אותנו לקרבי העבודה העיתונאית של שטייף. מה מתרחש מאחורי הקלעים, דקה אחר דקה, מהרגע שבו היא מקבלת טלפון אנונימי ממתלוננת, ועד לרגע שבו היא עולה לשידור ומרסקת את שמו של אדם לאוזני עם ישראל? כיצד היא עובדת על תחקיר? מהו "נוהל הקרב"? מהי המתודולוגיה? והכי חשוב, איפה העורכים בסיפור, מהם השלבים שנדרשים לפני אישור כתבה אצל העורכים, המגיש והיועצים המשפטיים?
מסקנת בית המשפט מחרידה ומבהילה: שום דבר. שטייף יכולה להאשים אדם בהטרדה קשה, באונס אפילו, על בסיס שיחת טלפון מגורם אנונימי שאינה מכירה. זהו.
כתבת הפלילים הוותיקה, שמיצבה עצמה כראש החץ של קמפיין 'מי טו' בישראל, נתבעה בגין 12 פרסומים שונים נגד זהבי, המתואר בפסק הדין כ"רווק בן 72 שחי חיים חברתיים תוססים, והיו לו מערכות יחסים לאורך שנים רבות". הפרסומים השונים של שטייף על אודותיו דומים זה לזה. רוב האירועים שדיווחה עליהם התחילו כביכול בפיק־אפ בר, "שגברים ונשים מגיעים אליו בשעות לילה מאוחרות כדי לתפוס סטוץ". בכולן תוארה פעולה חד־צדדית של זהבי מול אחת המבלות: כאן נשיקה צרפתית, כאן חיבוק ממושך מדי, כאן שתייה מרובה שהסתיימה במגע בדירתו. זהבי הסביר אמנם במשפט ש"בחורה שמגיעה בשעת לילה מאוחרת למועדון כזה לא באה לקרוא פרקי תהילים", אולם הכחיש בתוקף את הפרסומים שלפיהם הוא כפה עצמו על בלייניות.
חוסר תום לב
פרוטוקול החקירה הנגדית של שטייף מרתק. על פי אחד הדיווחים שלה, לפני כ־15 שנה הגיעה מתלוננת עם חברה לבר, ולאחר שזהבי החליף עימה כמה משפטים הוא "תפס אותי ונישק אותי בכוח ממש, הרגשתי מושפלת", סיפרה לשטייף. שטייף טענה שבדקה את התלונה והתברר לה ש"העדות אותנטית".
עו"ד ליאור אפשטיין, פרקליטו של זהבי, שאל את שטייף אם נפגשה עם המתלוננת לפני הפרסום. היא השיבה בשלילה. האם חקרה את החברה של המתלוננת? כן, טענה שטייף, היא הצליבה את המידע ואותה חברה אישרה את הדברים. האם היא ניסתה לברר את פרטי האירוע עם בעלי הבר? לא. האם זימנה את המתלוננת לפוליגרף? "בגלי צה"ל אין כסף לשלוח למכונת אמת".
האדמה החלה לרעוד תחת שטייף כאשר הפרקליט הוכיח שהיא שיקרה כאשר טענה שהצליבה את המידע עם חברתה של המתלוננת. התברר שהשיחה הראשונה ביניהן הייתה לקראת המשפט, הרבה אחרי הפרסום המכפיש.
השופטת חיברה את חלקי הפאזל: שטייף קיבלה סיפור בטלפון, לא פגשה את המתלוננת, לא נקטה שום פעולה כדי להצליב פרטים עם גורמים אחרים שנכחו במקום לטענת המתלוננת, ורצה לפרסם. שטייף הציעה הסבר להתנהלות התמוהה: "היא נשמעה לי כל כך אמינה, כל כך מספרת את הסיפור שלה, כל כך הרבה כאב. מה לעשות, אני שומעת אינסוף עדויות ביום ואני יודעת להבדיל". המשך הפרוטוקול שומט לסת:
עורך הדין: "אז מה הכלי העיתונאי שאת מציעה לנו, לסמוך על הדס שטייף?"
שטייף עונה: "עד היום לא טעיתי".
עורך הדין: "יש כללים עיתונאיים כדי לפרסם על אדם דברים שיכולים להרוס לו את החיים. מה הכללים שלך?"
שטייף: "אני לא משטרה. אני לא יכולה לחקור כל עדה שמגיעה אליי, לבדוק אם היא אומרת אמת או לא".
עוד התברר ששטייף לא טרחה לאפשר לזהבי להגיב לפרסומים. חיילת מהתחנה התקשרה אליו באישון ליל עם תיאור כללי של הטענות, בלי פרטים ושמות, ונתנה לו שעות ספורות למסור תגובה על אירוע מעורפל.
בפרסום אחר הביאה שטייף את סיפורה של אישה שהשתכרה עם זהבי במועדון, ומצאה עצמה מקיימת איתו יחסים בביתו. "נכנסנו לתוך האוטו שלו, הגענו לבית שלו כאשר אני פשוט הייתי די מעולפת כשעלינו למעלה. אני זוכרת את עצמי אצלו במיטה… לא הייתי בהכרה מלאה. זה כמו להיות עם גופה מבחינתי". שטייף העניקה לפרסום נופך של תקיפה מינית, אולם השופטת קבעה כי "מעדות העדה עולה כי לאחר ששתתה בבר משקאות חריפים, עלתה לרכבו של התובע, עלתה לביתו והשניים קיימו יחסים. אין כל עדות שלא הסכימה לעלות לרכבו, שהתנגדה להגיע לדירתו או לקיים איתו יחסים, כיוון שאינה זוכרת דבר מהאירוע". בתרגום לעברית: מוטב למי שמשתכרת מיוזמתה במועדונים מפוקפקים ועולה לרכבו של איש בוהמה המזמין אותה לביתו, לחשוב מחדש על נוסח השאלות שהיא שולחת ל'מעריב לנוער'.
"אני מוצאת שהנתבעת נהגה בחוסר תום לב בפרסום 'סיפורים' שסופרו לה על ידי נשים, מבלי לבדוק את אמיתותם בכלים העיתונאיים המתבקשים", קבעה השופטת, וחייבה את שטייף ב־390 אלף שקלים פיצויים וב־40 אלף שקלים הוצאות משפט.
קורבנות המהפכה
שדולת הנשים הגיבה כי "לא רק הדס שטייף הפסידה היום. מקריאת פסק הדין בפרשת התביעה של זהבי נגד שטייף עולה תחושה קשה מאוד שמחאת 'מי טו' נשארה מחוץ לכותלי בית המשפט". האמת היא שאין מה לבוא בתלונות אל השדולה. קברניטותיה חיות בתודעה מהפכנית, ומהפכנים מתעניינים ב'צדק גדול' הרבה יותר מאשר ב'צדק קטן'. הם חיים בתודעה של מצב חירום, ולכן סף הסיבולת שלהם לקורבנות שלום גבוה.
נבהיר: מאזיניו של זהבי מכירים את שיגו ושיחו, ויודעים שלא מדובר בצדיק מחבורת ספר הזוהר. אבל בין התנהלות חילונית־בוהמיינית ובין האשמה בפשעים פליליים חמורים פעורה תהום. מהפכניות 'מי טו' לא תמיד מבינות את זה. טוב שיש בית משפט שהבהיר להן את זה.
הפלא הוא על גל"צ, שבתגובתה העניקה גיבוי מלא לרשלנות המהלכת שעדיין מועסקת בתחנה. לפי פסק הדין לא מדובר במעידה מקומית, אלא במערכת הפעלה פגומה מהיסוד. גוף פרטי היה מנצל את ההזדמנות לבדק בית מעמיק, ומסיק מסקנות אישיות גם נגד הכתבת וגם נגד העורכים הרשלנים שאפשרו את המחדל. קשה להתחמק מהתחושה שיש קשר הדוק בין תגובת גל"צ המתחמקת לעובדה שמדובר בגוף ציבורי. הקנס יצא מכספי משלם המיסים, ולא יירשם לחובתם האישית של המפקדים. כשהכסף לא יוצא מהכיס שלך זה פחות כואב, אם בכלל.
מגלי צה"ל נמסר בתגובה: "פסק הדין יילמד, והפרקליטות תשקול אם להגיש ערעור"
