גם בבוקר שאחרי הבחירות הבטיח משה פייגלין למאמיניו שהסיפור עדיין לא סגור. הרי יש לבדוק זיופים ולספור קולות חיילים, כך שהמציאות עוד עשויה להפתיע. בליל הבחירות, כששיכרון הסקרים עוד זרם בעורקיו והלם המדגם טרם חלחל, הוא הגדיל לעשות ואמר בקור רוח: "הרי רק בקולות החיילים יש לנו שמונה מנדטים". לא פחות.
בשלהי 2017 ראיינתי את יו"ר "זהות" ברדיו גלי ישראל. פייגלין ישב איתי ועם ישראל פריד באולפן במשך שעה שלמה, ויחד עברנו על תחנות חייו ועל תפיסת עולמו במגוון תחומים, ככל שהתיר לנו הזמן. במסגרת הזו הוא התבקש, כמו כל מרואיין אחר, לבחור שני שירים שיושמעו בתוכנית. בעל בשורת מהפכת החירות בחר תחילה את השיר "אני ואתה נשנה את העולם", של אריק איינשטיין. שיר הסיום, מנגד, היה "קטונתי מכל החסדים" המרשים של יונתן רזאל. השילוב הזה הוא מעין ביטוי מודרני לשני הפתקים שיהודי נדרש לשאת בכיסיו, לפי רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה: מצד אחד "אנוכי עפר ואפר", מצד שני "בשבילי נברא העולם". אך בין שיר אחד למשנהו, ככל שהתקדמה השיחה בתוכנית הרדיו, נראה היה שפייגלין מתרחק והולך מתפיסת "קטונתי", ומרגיש הרבה יותר בנוח בעמדת המהפכן.
כזכור, האינדיווידואליסט הזה הציג את עצמו כמועמד לראשות הליכוד, וגם לאחר שכשל במשימה, הבטיח למאמיניו הבטחות אין קץ במערכת בחירות אחת אחרי השנייה. לפני שנה וחצי העריך בזהירות שיזכה ללא פחות מ־15 מנדטים. עם פתיחת מערכת הבחירות הנוכחית יצאו הוא וחסידיו נגד הסקרים המתעלמים מהם, ואף האשימו את ערוצי הטלוויזיה בשיבוש מכוון של התוצאות. אחר כך, כשזהות התחילה לטפס בסקרים, הגיע "אפקט העדר" השנוא כל כך על פייגלין, והפך את מפלגתו לטרנד התורן.
בדיעבד מתברר שהסקרים הראשונים צדקו הרבה יותר מאלה של השבועות האחרונים. במחי סרטון מחריד אחד, של מה שאפשר לכנות רק ביזאר סדיסטי שהידרדר לשיח רדוד בכפות רגליים חשופות, ירדו לטמיון 344 עמודי המצע המלומד והמושקע שלו. בבת אחת הפך הגורו הגדול ללא כל כך גדול. ואולי לא היה כזה מעולם.
הזחיחות המגלומנית, ההתעקשות על אני ואפסי עוד, הלכו וגדלו עם הסקרים, עד שנעשו בלתי נעימים לצפייה – עם או בלי אלכוהול מהול בבהונות. כל ראשי המפלגות משווקים את עצמם כבשורה חד־פעמית שאין בלתה, אבל פייגלין הגדיל לעשות וניכס לעצמו יכולות ייחודיות, בניסיון בלתי נלאה לדלג על המהמורות שבדרך. עשרים שנה בפוליטיקה ללא הישגים, ועדיין הוא מתעקש לשדר לסביבתו האלקטורלית שכל הקטע הזה של פוליטיקה קטן עליו, הוא אפילו משתעמם ממנו עד מוות, אלא אם כן מדברים איתו על ניהול המדינה כולה.
פייגלין רואה בעצמו מועמד לרמטכ"לות, אך מסרב בתוקף לעבור טירונות. "הנוסחה פשוטה", הסביר בזמנו בשידור, "זהות לא קיימת ולא רצה לכנסת כדי לחוקק איזשהו חוק או להיות אגף של איזה צד פוליטי. אנחנו נחוקק חוקים ונשפר, בוודאי, אבל לא לשם כך אנחנו רצים לכנסת. יש לנו יעד אחד ברור, שבגללו נכנסתי לפוליטיקה: להגיע להנהגת המדינה. היעד שלנו הוא השלטון".
כשניסינו להבין איך העולם האמוני שלו מתגלגל למישור המעשי, ענה לנו האיש שהיה המקור האמיתי לסיסמת "אין יותר ימין ושמאל": "בפרקטיקה – בכל צעד שנעשה, זה השיקול המכריע: מה מקדם אותנו להנהגת המדינה". זהו. מצע שלם של פתרונות לשלל קשיים בחיינו מתנקז בסוף לרצון למשול. זה יהיה הקו המנחה של כל צעד פוליטי – קידום עצמי לעמדת הנהגה.
כששאלנו על מי ימליץ לנשיא אם ייכנס לכנסת, ענה: "על משה פייגלין, כמובן". מיד אחרי כן הוא הבהיר שאינו תומך באף מפלגה אחרת, ואף ציין שכלל לא הצביע בבחירות 2015. נו, אחרי הכול הוא לא היה מועמד. "אני בן חורין", הבהיר. "אף אחד לא יכריח אותי לבחור בין בננה רקובה לבין מלפפון רקוב", אמר על נבחרי העם.
יש היגיון בלא מעט נקודות שמעלה פייגלין במשנתו, יש אמת בהרבה מטענותיו. אולם בו זמנית הוא מתעקש לשדר זלזול עמוק בשגרת חייהם של האזרחים, בבחירות שלהם, ומאמין שהוא ורק הוא יכול להביא לשינוי. החירות חשובה לו עד כדי כך שהוא לא רואה את הצורך החברתי של מי שכן זקוק לחיבורים; של מי שמאמין במסגרת הלאומית ולא שואף לאינדיווידואליות כלל־עולמית.
פייגלין העיד על עצמו שהספורט החביב עליו הוא רכיבה על אופניים, והוא משתדל לרכוב כשעה לפחות מדי יום. בהמשך התוכנית הבהיר שהוא רוכב לבדו, לא בקבוצה. הוא צריך את השקט שלו – רכיבת הסולו, הבית הפינתי שצופה לוואדי כשאפילו השכן הקרוב לא יודע את שמו במשך שנים, הקפה עם התמר בבוקר, והישיבה המבודדת שמאפשרת לו לחשוב כשהוא לעצמו, הרחק מהסביבה הרעשנית.
"החלומות שלי באופן אישי נמצאים לא בחיים הציבוריים. אני עושה מה שאני עושה משום שאין לי ברירה, כי אם לא הייתי עושה לא היה טעם לחיי", אמר, והפליא להגדיר את הסתירה הפנימית של האיש הפרטי, הקנאי לחירותו, אך טעם חייו נטוע בהנהגת אחרים. האיש שתה לא מעט קולות ממפלגות מגוונות – בעיקר מהימין – אוהב להיות לבד, אבל בהובלה. הוא שונא עדריות, אלא אם כן העדר מדווש מאחוריו במרץ.
"האם תגיע נקודה שבה לא תנסה יותר?", שאלנו אותו אז. פייגלין נשאל זאת גם השבוע, והבהיר מיד שהוא ומפלגתו יתמודדו שוב בבחירות הבאות. סביר להניח שגם בהן – בין אם יתקיימו בקרוב ממש ובין אם בעוד ארבע שנים וחצי – מי שלא יתרשם מתפיסתו החד־אישית ייחשב כלא מחובר. אחרי למעלה משני עשורים בזירה הציבורית, פייגלין וחסידיו יצליחו למנף שוב את יו"ר זהות כבשורה, וכמי שהפעם באמת־באמת הולך לגרוף מנדטים דו־ספרתיים, אם רק לא יפריעו לו שאר המתמודדים.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
