אני זוכרת אותם עומדים מאחורי דוכנים – שולחנות בית ספר ירוקים מכוסים במפה – ומגישים דפים ארוכים ועטים, משכנעים את המשוכנעים ואת אלה שלא. האחים הגדולים שלי, חדורי מוטיבציה, נדדו אז בין נסיעה במוצאי שמחת תורה לימית ובין מאבק להכנסת הגולן לקונצנזוס הישראלי. שנים אחר כך, כשאני עדיין לומדת בשכונה והם כבר מזמן הפליגו לאולפנות וישיבות רחוקות יותר או פחות, עדיין היה אפשר למצוא על שמשות הכניסה לבית הספר היסודי מדבקה דהויה שעוד לא ידעה שהיא סטיקר, ועליה המילים: "אסור לאבד את הצפון" ו"הגולן – חלק בלתי נפרד מישראל". עשור וחצי אחר כך תיגנב הסובארו של אחותי ובעלה כשהיא עמוסת סטיקרים המזהירים מפני הסכם אוסלו. הרכב יימצא באום־אל־פאחם בזכות מדבקה עקשנית שהגנבים לא הצליחו להסיר, משום שהייתה בעלת הדבקה פנימית נחושה במיוחד. הגולן הציל את הסובארו.
כבר בילדותי לא לגמרי הצלחתי להבין מה השאלה ומדוע צריך לכתוב על שמשות הרכב את המובן מאליו. את כבישי הגולן הרי חרשנו היטב עם אבא, כשלקח אותנו להכיר את הנופים החדשים שנפתחו לאחר מלחמת ששת הימים. הכבישים הדו־סטריים ההם היו חשוכים וצרים מלהכיל, ודרשו בכל מפגש בין שתי מכוניות ירידה מסוכנת לשוליים הבוציים. פה ושם נרשמה עלייה תלולה במיוחד, שנראה שאפילו אבא הכול יכול שלנו חושש מפניה. ובכל זאת, הטנדר האדום שלו לקח אותנו פעם אחר פעם לטיול חד־יומי בהרים הצלולים שאי אפשר היה לשבוע מהם. אבא היה מספר לנו על המלחמות שהתחוללו ממש כאן, ומזכרות מהן עוד היו פזורות בשטח בצורת שדה מוקשים ועמדות נטושות.
פעימות הלב הנרגשות והמתפעלות שהצליח אבא לצמרר בנו חזרו אליי השבוע במהלך טקס החתימה על הכרה אמריקנית בריבונות ישראל בגולן. צמרמורת ההתרגשות הזו תפסה אותי על פסגת הגלבוע המשקיפה אל מול גולן. בתום יום הלימודים ארזתי את הקטנים לנסיעת פתע – טיול אירוסים על הגלבוע, או אירוס וחצי אם לדייק. ההרים הירוקים ושדות הפרחים הנפלאים (שאינם אירוסים) נפרסו בפנינו, והביאו אותנו לטייל בקור ובבוץ בין שבילי ההר ולטפס גלגלית להר שאול. שם דיברנו על מלחמת שאול ויונתן בפלשתים, והתעכבנו על השילוט המסמן את קו הגבול מלפני 52 שנה; שם השמעתי להם את "שיר על רעי", המנציח את גיבורי העבר הרחוק והקרוב, ובהם משה פלס שנפל במרדף אחרי מחבלים במורדות ההר הזה, ב־1968. שם גם אמרתי פתאום "אתם קולטים שפעם עבר פה הגבול?", והרגשתי קצת כמו אבא ז"ל.
בדרך החשוכה בחזרה הביתה ממחטף הנוף שלקחנו לעצמנו לשעות בודדות, שידרו ברדיו את מעמד החתימה של דונלד טראמפ על מסמך הגולן הנשיאותי. "תזכרו איפה הייתם כששמעתם את הבשורה המרגשת הזו", אמרתי לילדים, "שתוכלו לספר לילדים שלכם בטיולי פתע משלכם". השניים חייכו בהתרגשות ורשמו לעצמם. זה ניכר על פניהם, זה ניכר בתנועות המצח המתאמצות, וגם בבקשתם לשמוע שוב את שיר על רעי, רגע לפני שביקשו – איך לא – שנעצור לאכול משהו טעים בדרך, ופתחו במשא ומתן מפרך בסוגיית חלבי או בשרי.
46 שנים אחרי המערכה הדרמטית האחרונה כאן, אלפי שנים אחרי היעלמות פלשתים מהאזור, עדיין צריך לספר את סיפורה המרגש של הארץ הזו. עדיין דרושים אתרי מורשת וסיפורי קרבות על בלימה. כדי שלא יהפוך למובן מאליו, צריך לשוב ולספר את המובן מאליו. וגם לחתום עליו בחתימת נשיא. ברכות, הנשיא טראמפ. תודה, אבא.
